עומקים

אני עוקבת אחרי כל מוצא פיה , מחבקת, מגרגר

מנסה להיות כמה שיותר שם אהוב ונאהב

אני עושה מאמצים להיות היד התומכת שחסר

אני מנסה להיות הרגל היציבה על הקרקע 

אני מנסה להיות החיוך שחסר לה לפעמים בין כל התפרצויות הבכי

בכי מוצדק,בכי יפה לאדם שמעריך חיוך

אני מרגישה כזנב שמקשקש אחריך, כל פעם שהוא רואה אותך

פשוט כחיה עצוב כשלך עצוב,שמח כשאת שמחה

אני מרגיש שאני נותן את כולי

יותר משנתתי אי פעם

וקשה לי כי זה מרגיש שזה לא מספיק לך.

דם מדמי הם ודם מדמי את,

האם אני באמת חייב לבחור?

זה לא קהורנטי , אני לא מצליח להיות קוהרנטי

אני לא מצליחה לחשוב