עומקים

אני חוזרת אחורה לתקופה ששקט היה רק מפחיד, 

רק זמן עד שהיא תכנס לחדר תתפוצץ עלי

תפגע בי רגשית,  תאשים אותי,  ואז כשאני בוכה או שותקת או בוכה בשקט היא סוף סוף תצא,  עד למחרת.

עבר כל כך הרבה זמן מאז,  היא השתנתה לגמרי. 

למדתי שיש שקט בשנים שלא כואב. 

ועדיין כל פעם שרבים איתי,  אני מחכה לזה. 

להתפרצות של כאב,  כשאהובים צורחים עלי. 

 זה לאיפה שהמוח שלי מכון. 

ולא משנה כמה זמן עבר. 

כל פעם שרבים איתי, 

אני אותה נערה

אם אותו מחסור באהבה

אני רוצה שהרצון שלך להתמקצע ולעשות יותר

לא יהיה רק בשביל הרצון להתקדם

כשהיא אמרה את זה רציתי קצת לצעוק

אני לא חושבת שאם היו אומרים לה את זה

היא הייתה מוכנה בכלל לשמוע.

אבל לא צרחתי נשמתי עמוק 

המערכת שאני עובדת בה מקולקלת

הם לעולם לא יקדמו איש במפנים אלא יביאו עוד אנשים לחצאי משרות

עליו כנראה מקבלים יותר כסף

אנשים רבים שלא באמת יכלו להתקיים ממה שהם מצעים

וככה יקרי מאבדים אנשים טובים

שיום אחד נמאס להם לעשות הכול 

ולא לקבל תמורה

אני אחזיק עוד קצת,
אבל עוד שנה וקצת כשיהיה לי תואר ורישיון

עם כל הפחד שלי

אני חייבת להכריח את עצמי לעשות את הדבר שמפחיד אותי ולשנות