עומקים

תאטרון קהילתי, כביכול שום דבר חשוב ושום דבר רציני מידי

ככה הדבר על פניו אבל הנה מה שהוא גרם לי

לקום בבוקר למטרה, ולכן לקום בלי מחשבות אובדניות

לטפח את עצמי מספר שעות לפני

לארגן את דרכי הנסיעה ולכן להעסיק אותי

לנסוע לתל אביב ולהיות בטוחה בעצמי שם כי בדקתי הכול מראש

לפגוש ידיד שחשב שזה נחמד רצה לפגוש אותי, ובזכתו לא הייתי לבד כשהרעמים והגשם התחיל

אגב אני מאוד מעריכה את הידיד שהגיע בידיעה שהוא היה השונה והבן היחיד שם.

כל כך הרבה דברים במשהו שעל פניו נראה כל כך שולי וקטן.

אני לא יכולה שלא להזכר במה שסבתי מצד אמא אמרה לי לפני שנתיים שלושה כשניסתה להסביר לי על המקהלה

"את לא יודעת כמה בודדה אני מרגישה לפעמים, אני לא תמיד מוצאת סיבה לקום בבוקר

אבל הנה יש לי את המקהלה ואני חייבת ללמוד את השירים אחרת יתאכזבו ממני

אני צריכה לטפח את עצמי לשים לק ואיפור כי מי לא רוצה להראות טוב על הבמה?"

סבתא שלי מצד אמא אכן שרה טוב, יש לה קול חזק ואופרתי למדי, והיא שרה הכי טוב כשהיא שרה בעברית ובידייש

בערבות הזמן היא זכתה לשני רעיונות עם ירון לונדון בגלל השירה הידשיית שלה

והיא הייתה גאה בזה מאוד.

בזמנו לא כל כך הבנתי את סבתא אבל שמחתי בשבילה

לא הנחתי שאותה בדידות שהתקשרה אלי לגילה המבוגר היא תחושה שלמעשה ניתן להרגיש בכל גיל ועדיין

אני לא חושבת שאפשר לחיות רק בשביל זה,אבל זה בהחלט נותן פוש

עוד דוגמא שאני זוכרת זה את האינטנסביות של תאטרון בובות הרוב התעסקו שם עם העיצוב

אך אני שכבר הייה לי יכלות בסיסית בעיצוב ואת הסט שלי עשיתי לבד ,בעוד היתר עבודו בזוג ובשלשלה 

(אך זה לא מבחירה הבחור שעבד איתי פרש אחרי מספר ימים ואותיר אותי לבד, מה שהצריך שינוי של כמעט הכל

פרט לסיפור שממילא היה זיכרון וכתיבה שלי), בעוד כולם נאבקו בתאורה, אני למדתי משחק

אלו היו שבועיים מעניינים לא הרגשתי שהזמן עובר מהבוקר ידעתי מה אני הולכת לעשות עד הערב

וזה גרם לי להרגיש מאוד חייה, לבסוף קיבלתי ציון מאוד טוב אבל התחושה והלימוד האמתי שלי היו מעט שונות ממטרות הקורס אני מניחה

הדוגמא האחרונה שזכורה לי היא סרטו של עידו הידוע בכינוי פה כjozh ,ארדאה

והנה כל הסרט תוכלו לראות מכאן, בזמן שנעשה סרטון קהילתי זה,הייתי בתחילת מסע הטרור של החרדות

אך איש לא ראה זאת עלי, להפך רוב הסט נראתי מחוייכת , זה גרם לי להגיע מחיפה למקום מלא ידידים ואנשים שהכרתי רק בזכותו

זה נתן לי סיבה לקום בבוקר ולהתארגן האמינו לי שהדרך מחיפה לישוב הקטן בו נערכו רוב הצילומים לא פשוטה.

זה נתן לי לדבר עם אדם מעניין,שונה ואינטלגנטי (כן עידו אני מדברת עלייך, למרות שזה היה נכון לגבי רוב האנשים בסט), ובעיקר 

זה נתן לי תחושות חייות , כמה נפלא להיות במשהו יותר גדול בעצמך ומשיהי מדהימה שלא חשבת שתוכלי להיות

עד היום אני לא חושבת שהוא מודה לזה, ולכן חייכתי הרבה יותר מידי על הסט.

למרות כל הנפלאות של הדברים הללו אני יודעת שהם לא מנעו ממני את הדיכאון והחרדות שאני חשה עדיין 

אולי מפני שאי אפשר לחיות בזה כל הזמן וצריך גם להתמודד עם המציאות, אולי בגלל שכל דרך יצירה מגבולת בסופו של דבר

גאטו כבר ציין שלא בטוח שבאמת אהנה מזה לגמרי בתור מקצוע ואינו בטוח עד כמה זה מתאים לי ככזה

אבל בכל מקרה אפילו בתור תחביב נהנתי מאוד.

לסיכום דברי,

מצאו לכם דבר , לא חייב להיות גדול אבל מצאו לכם דבר אחד שגורם לכם לשעשוע

והתנסו בו לפחות כמה פעמים בשנה, לא משנה כמה קטן או טיפשי חפשו אותו

אתם לא יודעים עד כמה שעשוע יכול להיות חשוב

חיבוק לכולם

ממני לילי

שנה שעברה גילתי את צילום הסטילס והפוטנציאל שיש לי בו

בעזרת המורה הנכון גילתי טפח אומנות שמעולם לא חשבתי שיש בי

השבוע המורה לא הגיעה אבל שבוע הבא אני מתחילה ללמוד אצלו שוב

צילום ב

מצד אחד כולי התרגשות

מצד שני השנה הזו אני פשוט לא חושבת שאצא מהדירה שלי באותה הכמות

ואני טועה האם הצילומים שלי לא יהיו דלים ולוקים בחסר

בשנה שעברה המצלמה עברה איתי כל יום ויום

כשנסעתי הביתה כשהייתי אצל חברים,כשנסעתי לפרויקט פרח ועברתי אנשי מצוקה

נסעתי כל כך הרבה והיה לי נופים ומראות

תמיד הבאתי המון תמונות היו לי בין 100 ל 300 בשבוע אותם השתדלתי לצמצם לעד 40 תמונות

להראות בשיעור וגם זה המון

אני לא חושבת שיהיו לי אותה כמות השנה

ביקור ראשון בחדר עיצוב הבהיר לי שיתכן שלהשאר סופ"ש אחד בשלושה שבועות לא בטוח יספיק

ומצד שני יש בזה גם יתרנות מאז שאמא השוותה את היותי ביי סקסואלית לשימוש בסמים קשה לי לראות אותה ואני מרגישה צבועה לידה. ואני טועה האם החיים הסטודאנטלים של לימודים עד מינמום שש יהיו מעניינים.

ובכל זאת מצאתי את עצמי פה בחדר המחשבים של חדר אומנות עורכת תמונות מן החודשיים האחרונים,היו לי המון תמונות ואחרי אילומנציה מוחצת הגעתי למספר של 78 תמונות אותו כנראה אחלק עוד ועוד אחרי ההדפסה,בין התמונות מופיעה לה סקיובוס מחייכת,עצובה-מלודית, ואף בלתי ניתנת לפיצוח,אומנם עדיין כואב לי להביט בדמותה,אבל התמונות הללו הם חלק מזכרונתי.

וזכרונתי הם חלק ממה שמרכיב אותי כלילי ,והיו אלו זכרנות טובים ועודם.

האם אמצע מה לצלם,מה להביא שהוא אני,מה להביא שיספר לכולם משהו על עצמם

אנני יודעת, אני אוחזת בחוזקה את המצלמה שלי. דיגטלית ,פשוטת מראה ובולעת סוללות

חיבתי אליה עצומה אולי דוקא בגלל הדברים הללו יחד אנו הולכים

שמעתי פעם בסדרה "בוא נעשה זכרנות"

ושמעתי פעם במציאות "יש לי זכרונות וזה מספיק"

שלכם ובקרוב גם של עצמי

לילי שלמרות הגיל ואובדן הנאביות

עוד חולמות להגיע רחוק

פעם היה ליצן מקסים על ראשו היה כובע בעל שני פעמונים

הוא היה מופיע רחוק על ההרים ממול שמיים חשוכים

כשהוא היה מופיע הכוכבים היו באים , היה זה הליצן של הירח

הליצן אהב את הירח מאוד ולאורו של הירח אהב לרקוד

הוא במיוחד היה מקפץ כאשר היה הירח עגול וגדול

אך לליצן היה סוד אותו שמר בלב

הוא היה בודד, כי השמיים כחולים גדולים ורחוקים

ירחו האהוב נמצא שם בעננים

ולכן הוא החליט שליבו ייסגר, רק את הירח

הוא כעת יהלל.

לליצן היו שני חברים

היו אלו יצורים קסומים

אווגר מפלצתי אשר גר ביערות

היה חברו בשעות הלילה הקצרות

ובין הבוקר כאשר ישן

בילה איתו סמור מצחיק ,אנרגטי וקטן.

-

היו היה ביער די מוזר שד מצחיק שגר במעמקי ההר

לפעמים היה נראה כאדם אדום לפעמים כעורבן יער

השד אינו הכיר לרוב את דרכו לכן לא הרבה לצאת מביתו

זה היה שד מעט מוזר הוא לא היה רע

רק מעט מבולגן,אך אמרו לי זה אתה

אם אתה רואה שד, זאת איך תדע?

היחיד שאת השד לא שפט אותו

היה אווגר היער שחשב לידידו

אך הוא היה הולך ונעלם,השד מעולם לא ידע אם יחזור

ואם עדיין קיים

לכן השד הקשה את ליבו ולא נתן לאף אחד להתאהב בו.

יום אחד היה השד התעורר לצליל נעלים

על מערתו מישהו משתולל

במהרה נמלא השד חימה

יצא מהמערה והשתלב עם הצל

יצא ופתאום על ליצן הסתכל

היה זה ירח גדול כאשר הליצן רקד

כובעיו ובגדיו זרחו בנצנוצים

והשד הרגיש שהדם בגופו החליק

כי איש כזה מעולם לא ראה

ועיינו נדמהו בין גלגלון ,זינוק וקפיצה

אך פתאום הוא ראה את הליצן נופל

חבוש בדמעות לירח הוא מתפלל 

לבסוף השד לא יכל להתאפק את הליצן הוא החל לחבק

"אל תבכה" הוא לחש, כשהליצן נפחד מעט מן היצור החדש

אבל לבדו לא רצה להיות ,לכן הסתובב את השד לראות

כך בשקט הם התחבקו עד ששני הלבבות מעט נרגעו

אך בעתו הזמן מן היער צפה

האווגר שהתעורר מן השינה

והוא על הליצן כעס, הוא הכיר את השד לפניו

מדוע הוא חיבק רק את הליצן כך

הליצן רדף אחרי האווגר הכועס

השד המבלובל לא ידע מה לעשות וכיצד לחפש

הליצן שרצה מעט תמיכה הלך ליער

לישון עם הסמור הקסום

אך הסמור לא היה רק פתק רשום 

"זו לא העונה" וכך הליצן נותר לבד

ובכה, בכה ובכה.

בערב הסתתר השד וחיכה הליצן ישב מול הירח

אך לא רקד רק בכה

השד בהיסוס התקרב אל הדמות

ושאל "מודע אתה עצוב הו יצור קל נעל?"

הליצן הסתכל על השד ואמר

"עצוב לי ומר, בודד אני כעת מכל הבריות

אף אחד מידיד איתי לא רוצה להיות

הירח מסתכל עלי מעלה וצוחק

חלומי התנפצו וכעת לבי זועק

אם תרצה לאכול אותי לא אבכה לא אצעק לא אפחד

ככל הבריות"

השד צחק צחוק מתגלגל

אני מצטער בדיוק היום אני בדיאטה מאנשים

אבל מה אעשה אם תשאר כך קפוא נורא

לא אראה שוב לנצח את ריקודך?

הליצן התפלא אז נורא

"ומדוע זה ריקודי חשוב לך?"

והשד השיב

"יפה הוא נורא וחי הוא כאש

ואת ליבי הקר הוא המיס"

הליצן הסתכל עם עיניו אל הקרקע

"לא ארקוד יותר לעולם!"

השד לא ידע מה לעשות הוא הסתכל על כבוע של הליצן

בעדינות נגע באחד הקצוות,ואז בהפכית קסם קטן על אחת מקרניו הקטנות

נחבש מעין קרן כובע קטן

והשד ללא הצלחה ניסה לרקוד עם מעט מבוכה

ובין הליכה לנפילה הפעמוונית שעל הקרן צלצלה

כך הוא ניסה מעט את הליצן להצחיק

אך בסוף בכאב נפל והחליק והחל הוא לבכות ביאוש

"אנא אנא רקוד איתי כעת, אם לא תרקוד ליבי שוב לא ירגיש"

והליצן רצה לשד לומר שליבו כבר קפא וכעת הוא קר

אך משהו ברצנו ועקשנתו המוזרה של השד גרמה לליצן המפחד

פתאום לרחם על האויב

וכך שניהם פתאום אחזו ידיים וגילו כי ריקדו של הירח הוא ריקוד לשניים

הלא הירח הוא גדול ונפלא אך לפעמים בלי השמש עצוב לו נורא

וכך התחיל לו קסם מוזר

ואם בליל חשיכה תתקלו על קצה הר

עוד תראו שם שתי ישויות רוקדות ריקוד מוזר

לאחד שתי קרני כובע לשני שתי קרניים

ובסתר מחייכים הם ומסתכלים על השמיים