עומקים

מחר אני הולך להיות באחד הדוכנים הראשיים בגן מאיר ,כך שאולי תראו אותי ואולי לא.

אני בכול מקרה אהנה מכך שאני עושה עוד צעד ראשוני לעבר מטרה שאני מאמין בה.

לאחרונה אני נלחמת על הרבה מטרות, יוצאת מהנוחות שלי ועושה צעדים ראשוניים במטרה לאפשר לי עתיד.

יש צעדים, שיראו למסתכל מבחוץ חסרות חשיבות

ויש מטרות גדולות יותר שנראה שגם אחרים מבינים את חשיבותן

יש מטרה אחת שאני עובדת עליה באיטיות אין קץ מעל לשנה.

לא פעם ראשונה אבל הפעם במסגרת מסודרת, אני רחוקה מלסיים אותה, אבל אני מרגישה שיפור.

כמו בכול המצעד, אני מרימה עם עצמי דגל של תקווה, דגל שמסמל את מה שאני

בתקווה שלא ישרפו אותו, בפחד אין קץ.

אותו פחד וחשש שהיה לי במצעד הראשון שבו הייתי,ולצערי עם אותה חרדה עמוקה שליוותה אותי כבר אז.

אבל אני חייב להיות חזק יותר, גם בשבילי

ובעיקר בשביל החברה שלי, שכאשר היו לי את החודש הנורא הייתה שם בשבילי

ועכשיו כשהבעיות הנפשיות שלה שואגות, אני שם להחזיק ולחסן אותה.

לערסל אותה בין ידי ולהגן מכול רע, אולי אני לא חזק פיזית, אבל נפשית אני נותן ככל שאוכל.

בצעדים קטנים, בתקווה גדולה, ולמרות הפחד

אני מרים את רגלי וצועד.

אני בנקודות הזינוק למירוץמטורף

ואני כותבת לכם דקה לפני הצעד הראשון

הנה המחשבות המתרצצות בראשי ללא הפוגה בעיקר בבוקר: תואר שני, סבתא מצד אמא מתה, החברה, השירות הפסכיאטרי שלי, השירות הפסיכאטרי שלה, הבדיקות החוזרות עם אמא, הפחד מהסרטן, הבדיקות הרפואיות שאני צריכה לעבור, הבדיקות שאמא צריכה לעבור, אקסיות, חרדות ,דיכאון, לארפ, התמדדות, ספרים, יש לי בכלל עתיד, 4 אלף, שנאה לגוף, איזון בין אמא לחברה, צריכה פסיכלוג צריכה יותר כסף, צריך טיפול לא להטבפובי.

בעברי ולעיתים גם בימים טובים , הייתי טיפוס של בוקר.

וכעת, אני לא סובל אותו זה הזמן ביממה שבו אני עובר את מה שמכונה 

"חמשת שלבי האבל" על כך שנאלצתי להתעורר.

אלא שלמרות שאני עובר את כל השלבים די מהר, הדיכאון נשאר ותקוע איתי עד הצהריים.

לוגית אני יודע הרבה דברים שאני אמור לעשות.

מעשית אני מרגיש שאני בקושי מתפקד.

כלפי חוץ אני נראה בסדר גמור

בפנים אני מסוחרר.

לפחות חזרתי למצב המעניין שבו אני יכול לקרוא 3 ספרים במקביל.

לפני מספר ימים סבתא מצד אמא מתה,

אני עדיין לא לגמרי מבינה

איך אדם יכול רגע אחד להרגיש כל כך חי, ובשני פשוט לחדול.

מוזר לי לחשוב שאני לא אראה אותה יותר.

היום התקומה של שבת, ואמא עוד כמה שעות בבית עד שתחזור לשבעה בדירה של סבתא

ואני שומעת אותה ואת אחותי תוהים האם...

האם היו צריכים להספיק רק כמה דקות יותר בבית החולים?

האם לא הגזימו בתרופה שלה?

האם היינו צריכים בכול זאת להתעקש שתסע לאיטליה.

ולי יש האם קצת שונה

אני תוהה האם הייתי צריכה להגיד לה שלא תחכה לחתונה

האם הייתי צריכה להגיד לה על הביסקסואליות?

האם היא הייתה מגיבה כמו אמא ?...ואולי לא אחרי הכול דברה איתי על מלחינים הומואים שהיו ברוסיה בארון

האם הייתה מנסה שאלך לרב כמו על דברים אחרים שסרבתי?

האם לפחות הייתי צריכה לומר שיש לי חברה ושכרגע אני מאושרת?...

האם הייתי יכולה לדבר אתה על הבלבול המגדרי ,אולי  לא הביטוי הישיר

אבל בכל זאת המשפחה שלנו היו תמיד נשים חזקות, ואף פעם לא לגמרי דומה לסטנדרט של "האשה העדינה והשקט במטבח"

האם את החלקים האלו היא הייתה יכולה להכיל?.

ואולי עדיף לא לדעת, להבין שאהבה אותי ולא לנסות לחשוב במה האהבה הזו תלויה

להניח לדברים שאולי לא יכלה להבין , ולהבין שאהבה אותי כמיטב יכולתה...

אמא שאלה אותי לגבי השם הגברי ששמתי בפייס

מלמלתי בקצרה שזה רק כינוי וחזרתי לדבר על החלל הריק אחרי סבתא.

השעות בבית והאדם האחד פחות שחסר

העובדה שאני לא יכול לצאת לשום מקום פרט לעבודה,לבית ולשבעה

עד סופה של השבעה , רק מזכירה לי כמה הארון פה גדול.

וכמה אני מרגיש בודד בתוכו.

ובוכל זאת חמש חודשים של בתי חולים,

והיא הייתה אדם שכולו עצמאות , והיא סבלה

סבלה כל כך ועכשיו נגמר

ובחלק מסוים אני אפילו מקנא