עומקים

אני לא רגילה שדברים מסתדרים לי ככה

גלעד שליט חזר הביתה,

גופו כחוש והוא בקושי היה מסוגל לעלות על המסוק הביתה.

והשאלה שרק ימים יגידו היא האם הוא חזר שלם, פיזית ונפשית?

עד כמה הוא יכול לחיות חיים רגילים? , אחרי הכול אפילו לראות הרבה אנשים היה קשה לו.

ואין ספק שלהיות במשך חמש שנות נעורייך בשבי, הותירו אחריו צלקות.

אנשים אומרים שזה עדיף על אפשרות המוות בשבי שרבים זכו לה

אבל איש לא יודע עוד כמה זמן עינוי עבר שאחרים לא.

לרוב השבוים שיצא לי להכיר, לקח 20 שנה עד שהם הריגשו מוכנים ומחיובים לדבר על האירוע.

לגילעד שמו מצלמה ומיקרפון בפה, בשנייה ששוחרר ,למעשה המראיינים הערבים עשו זאת אפילו לפני.

הוא מדבר בצורה רהוטה, אבל אני בטוחה שעוד יקח זמן עד שיעז לתאר את הכול.

הוא לא חזר בכיסא גלגלים,וכן הוא גיבור.

אבל אל תטעו הוא גם נכה, והשיקום שלו דורש זמן.

ביום כזה, אני מרגישה כמעט לא בסדר שאני רוצה לדבר גם על עצמי.

אבל גם אם אנו רוצים לחיות את כל חיינו בהמתנה, זה בלתי אפשרי

ולכן מוטב שאמשיך.

כבר שבועיים אם לא יותר שאני לא ישנה בצורה מסודרת, וישנה עד מאוחר,

זה לא באמת אמור להפתיעה אחרי הכול.

שינה היא תחלופה כל כך נוחה, אין ציפיות אין לאן להתקדם

אין אחורה אין קדימה, ותמיד כשהחלום נגמר וכל הנזק שנעשה בו מתפוגג.

בחיים אי אפשר להחזיר הכול אחורה, אי אפשר לצפות שוב ברגעים הנפלאים ואי אפשר למחוק לגמרי את אלו שהיו איומים.

נוח לי לחיות בערב כשהלחץ יורד ממני, לערב כמו שסילפיד ציינה "יש היגיון משלו".

אז זה לא מפתיע שאני מנסה תמיד להאריך אותו כמה שיותר, ועדיין לא התכוונתי לישון רק בשש

כמו שכבר קרה שלוש פעמיים בשבוע האחרון, העצוב הוא שגם כשאני ישנה רגיל

וגם כשאני ישנה ב6, אני מתעוררת  בערך ב12.

אני אשקר אם אגיד שזה באמת מפריע לי, מפריעה לי רק המחשבות שיש לי מהרגע שאני מנסה לישון

ועד הרגע שאני עוברת את הלילה-בוקר ומחליטה לקום.

מיליון שאלות רצות לי בפנים, התחושה האומללה שאין לי תשובה והמחשבה המנחמת של 

"אם אני רק לא אתעורר יותר, לא אצטרך לחשוב עליהם לעולם".

מתישהו באמצע כל הדברים האלו נכנסים הרחמים העצמאים שגורמים לי לשנוא את עצמי יותר.

אני לא רוצה לקום כי אני מרגישה שאני שמה מסכה, אבל בסופו של דבר 

כשאני קמה ולוקחת את התרופה אני מרגישה יותר טוב.

אז אני שואלת את עצמי, מה כל כך רע בלשים מסכות?

הרי גם בתוך מסכה יש חלק מאתנו.

אני קמה ומיד מנסה יותר לחייך ,בימים האחרונים זה היה כדי להרגיע את אחותי ואמא

ועכשיו זה כדי להרגיע את סבתא ואבא.

לאט לאט המסכה מתעדכת ואני מרגישה מעט יותר בסדר

אני יוצאת מן הבית המוכר לאט, לאט

חצי ברצון, חצי אחר בפחד

למזלי בדרך אני לרוב מרוכזת בדרך ולא בשום דבר אחר.

כן אפישהו למדתי להפסיק לחשוב ולו רק לכמה שניות וזה עושה לי טוב.

אני פוגשת חברים ושמה מסכה מעט אחרת, מסכה של שמחה

של השלמה עם הטירוף שלי, מסכה של חגיגה, ולרגע אני באמת חוגגת.

ואולי הדבר הכי חשוב, קבלתי כל כך הרבה חיבוקים

אני לא רוצה לגמרי להגיע לשם

כי אני מרגישה שאני שמה מסכה, אבל בסופו של דבר 

כשאני שמה אותה אני מרגישה יותר טוב.

אז אני שואלת את עצמי, מה כל כך רע בלשים מסכות?

הרי גם בתוך מסכה יש חלק מאתנו.

הרשתי לעצמי להוריד את המסכות ,את רובם לפחות...רק פעם אחת השבוע

מול הפסיכלוגית, הבטחתי לעצמי שאני אשתדל לעשות את זה, זה לא היה לי קל.

דברתי על כך שהיה לי נוח להיות מינית כשפגשתי את החברים, כי הרגשתי שזה בטוח

הרגשתי שאני יכולה להוציא ולהחצין את הביסקסואליות שלי בגלוי וזה לא יפגע באיש

"all fun and games ", והיא העירה שאחרי מה שעברתי לא מפתיע שיהיה חשוב לי שהכול בטוח ובהסכמה

היא הזכירה את התעללויות שעברתי מספר פעמים, זה לא הפעם הראשונה שמזכירים לי את זה במסגרת טיפולית

אבל זה הפעם הראשונה שמרכזים לזה כל כך הרבה פגישות ואני תוהה ,האם גם אחרי כל השנים זה עוד כל כך משפיע?

הלוואי שהתשובה הייתה לא, הלוואי שהממזרים האלו לא היו מנצחים.

נראה לי שקצת נדלקתי על הפסיכולוגית שלי, לא במובן המיני...

אולי קצת כתחליף אמא, אולי כשום דבר פשוט מצא חן בעיני כמה דברים שקרו בטיפול.

דבר ראשון, כשספרתי למטפלים שלי שאני ביסקסואלית, רוב הנשים נטו לקשר את זה, לתקיפה המינית שלי

לתחושה שכביכול סקס עם אישה הוא יותר בטוח, יותר רגשי. רוב הגברים נטו לראות אותי כבחורת מסיבות זורמת שמכורה לסקס.

אחד מהם אפילו אמר שכנראה בחיים לא אהיה מסופקת עד שאחייה בשלישיה, בעוד אין לי התנגדות למבנה חיים פוליאמורי.

המשפט הזה הוא ביפובי לחלוטין ואני מזועזעת מחוסר הידע של אנשים במערכת הבריאות הציבורית.

בכל מקרה כשספרתי למטפלים שלי שאני בסקסואלית גם עם בדרך עקיפה רובן הגיעו למסקנה שאני מבולבלת.

עכשיו לא שזה לא נכון, אני מבולבלת על הרבה דברים, הנטייה המינית שלי פשוט לא אחת מאותן דברים.

היא לא עשתה את זה, היא לא יצרה את ההנחה הראשונית שאני לא שלמה.

כן דברנו על מה שמסביב, על הקושי להיות שלם עם עצמך כשאת יודעת שאמא שלך לא תתמוך בך.

על הפחד מאיבוד חלק חשוב בתא המשפחתי, על הפחד לאכזב, שוב להרגיש לא מושלמת.

עוד דבר זה שבעוד שאם חלק מהפסיכלוגים שלי ,דברתי מעט על הבעיות שלי עם הגוף שלי.

על ההבנות שלי מעיין זה נובע. גם עם גמגמתי על זה חלקתי

מעולם שום מטפל לא שאל אותי מה השם הגברי שלי, בנקודה הזו ידעתי שאני אמשיך לבוא אליה

אני לא בטוחה אם ראתה אבל בפנים הסמקתי.

למעשה אף מטפל לא דיבר איתי על הגנדר קוויריות שלי בכלל, וזה לא לגמרי מפתיעה.

בפעם הראשונה שפניתי לעצמי בלשון זכר, ידיד טראנס שלי נעלב מזה עמוקות וחשב שאני לועגת לו

או משתמשת בזה בתור דבר מגניב ואופנתי בעוד הוא סובל ומרגיש בגוף הלא נכון.

לכן לא יותר מדי חברים יודעים,גם החברים שיודעים וקוראים לי לפעמים בשם הגברי שלי...לא נראה לי שהם לוקחים את זה ברצינות

זה גם לא משהו שאני מרגישה שאני ממש יכולה להסביר למשפחה

כמות האנשים שבאמת דברתי איתם על זה ברצינות עומדת על שלושה, ואני דברנית די גדולה..

לא פעם הרגשתי במערכת יחסים עם בחור סטרייטי שאני מוליכה אותו שולל

ולמעשה הוא שוכב שלא בידיעתו עם בחור.

מהבחינה הזו, מאוד הערכתי את סקיבוס היא תמיד שאלה אותי איך לקרוא לי ואף פעם לא לקחה את זה כדבר מובן מאליו

זה מבלי שיצא לי לנהל איתה שיחה על הנושא ברצינות.

היא לא ידעה את זה אבל אחד הדברים שהכי הפחידו אותי הייתה שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם כאישה

כי לא הייתי בטוחה שאני אוהבת אותה כאישה ,אלא מאוהבת בה הרבה יותר מהצד הגברי שבי.

אז כן, אין לי מושג איך הפסיכלוגית הזאת גרמה לי לפתוח את התיבת פנדורה הזאת

אבל זה אומר שהיא כנראה טובה

ולכן למרות החששות שלי בפוסט הקודם, אני אמשיך לבוא אליה.

חוץ מזה השבוע תיהיה הפעם הראשונה שיש לנו שתי פגישות בשבוע

נקווה שבפגישה הבאה אני לא אסמיק.

משהו קטן וטוב: 1. במפגש עם החברים הכרתי מישהי חדשה ובאותו יום  כמה שעות אחרי שפעם ראשונה הכרתי אותה

והיא אמרה לי שהיא מאוהבת בי כאדם, כי אני אדם מדהים .

2. כל מי שטרח לקרוא עד לפה ♥

אני לא יודעת מי אני בלי כל המסכות, אבל כבר יש לי רעיון ראשון לציור

מקווה שזה לא יצא נדוש מידי.

כבר כמה ימים שהמחשבות העלו עמדו לי על הראש

ועם הפרשה הזאת והדברים הנוראים והצבועים שאומרים

החלטתי שאני חייבת להגיב.

לפני כמה ימים בתוכנית רדיו לילית ,בתחנה לא ממש נידחת

ישבו ארבע גברים מלומדים אינטליגנטים ומשכלים ואמרו בצורה אבסורדית לחלוטין

שחלק מן הבעיה של האונס קשורה בכך שהיום הילדות מתלבשות באותה צורה כמו האמהות

ושזה אחד היתרונות של החינוך החרדי. רק אחד מהם אמר שהוא לא מסכים ושילדתו בת העשר

לא אשמה בכך שיש סוטים ושככל הנראה זה לא באמת קשור למה שהיא לובשת.

רק גבר אחד היה מספיק חכם בשביל לחשוב ככה מה שגרם לי לתהות האם הוא האבא היחיד בתוכנית

רציתי לצעוק על האנשים האלו לא נרדמתי כל הלילה

אני הייתי בסוודר בפעם הראשונה שניסו לאנוס אותי בתור ילדה בת שתיים עשרה

מה לא היה צנוע בזה?

באיזה חברה שמרנית ומסריחה אנו חיים שמאשים תמיד את האישה אבל לא את הגבר?

בוא אני אגלה לכם משהו, רוב אנסי הילדים שיש היום בחוץ ימח שמם הם יותר פסיכו-סדיסטים מאשר פדופילים.רובם נהנים מהפחד של הילדה מאשר מהמבנה שלה ולכן יש מכרים של אנשים שאנסו גם ילדות גם נערות והם מצליח להם אז גם מבוגרות, והרוב..פוחדת להתלונן רק לפני שנתיים התחילו להחמיר בעונשים

במהלך משפט אסור לתובעות לדבר,אסור להם להגיב לכלום כל המשפט הן צריכות לשמור על שקט

עם עורכי הדין מחלטים לעשות עסקה עם הנאשם מתעלמים מדעתם, זה פשוט אונס נוסף.

לגבי החברה הדתית,כן רק זה חסר

חברה שגם תאשים אותך באונס כי את לא צנועה מספיק

גם תראה אותך מראש כחטא ותומהה

וגם אם חלילה יוצאים ילדים מהאונס אז לא רק שלא תעשי הפלה אלא תתחני עם המשוגע שיאנוס אותך עוד.

יש עוד משהו שאני רוצה להוסיף אבל אני יוסיף קודם את מה שהרתיח אותי מהידיעה של היום

היא ילדה היא אפילו לא נערה ,היא בת עשר. שבע עשרה בנים לא אחד או שתיים או אפילו ארבע

שבע עשרה בנים זו רטוריקה מוחלטת של אונס קבוצתי, זה ברור לחלוטין. תשאלו כל פסיכולוג בתחום.

שבע עשרה בנים התחילו איתה ורק אחד חשב שזה לא בסדר ודיווח

דבר ראשון כבר יש אחד שהרגיש אשם,כנראה שהייתה סיבה

עכשיו אתם באמת חושבים שהיא רצתה את זה? וגם אם כן אתם חושבים שאם היא רצתה שבע עשרה ילדים זה באמת בסדר,אולי עדיף היה לטפל בה במקום?כל כך הרבה ילדים האם אתם במקומה לא הייתם מפחדים?

הם יכלו הרי בקלות להרביץ לה,לאיים אליה מה יקרה אם היא תגיד משהו, אולי היא מרגישה בודדה בעולם

ואולי היא לא סומכת על המשטרה והחברה שיגנו עליה

ובצדק

איך היא תוכל לסמוך על חברה שאומרת הו זה בסדר ששבע עשרה ילדים שכבו איתה

כי היא רצתה את זה, היא זונה קטנה,היא בת עשר. אני בספק עם היא אפילו גילתה את המניות עדיין

איזה חיים אישיים יהיו לה אם הזיכרון הראשון שלה זה אונס קבוצתי  בגיל עשר?. מי אמר לכם שהיא בכלל תתגבר?

אני לא מבינה אנחנו כל הזמן אומרים כמה אנחנו נאורים ומתקדמים אבל אנחנו עדיין מאשימים את האישה בכל.עדיין אין שם ללקוח שסוחר בגוף אישה אבל יש שם לאישה שמוכרת את גופה.

האם אנחנו עד כדי כך קיצונים שאפילו באונס קיצוני כזה נאשים את הילדה שהיא רצתה את זה?

מה זה משנה אם היא רצתה את זה,זה עדיין יחסי מרות כשיש שבע עשרה איש, זה עדיין קטינה וזה אפילו לא בגיל גבולי

מה יהיה הלאה האם נאשים ילדות בנות חמש שהם פיתו את הפדופילים?

אני אפילו לא רוצה לחשוב מה עובר על בן שעובר אונס בטח איש לא מבין אותו וכולם אומרים לו

מה אכפת לך קיבלת רק סקס במתנה?

החברה שלנו כל כך מפחדת להתמודד עם האמת,אולי בגלל שהדבר כל כך קיצוני אנחנו נאחזים

ברעיון שהבת היא האשמה כדי לפשט את הזוועה אבל אנחנו רק גורמים עוד נזק ועוול הגיע הזמן שנתעורר

הגיע הזמן של יאשימו את האישה בכל,וכמו שנתן זאבי אמר באחת תוכניות הרדיו שלו "שהוא ילמד קצת לשלוט בלבול שלו"

הגיע הזמן שיגלו שגם הגבר אשם הגיע הזמן שהוא יהיה גם צנוע.

האמת העצובה היא שאם אתה רוצה שהילדה שלך לא תיאנס תלביש אותה בזנותיות

שתלך כאילו היא מלכת העולם,עם המיני הכי קצר שתמצא.

כי רובם מחפשים את חסרות הביטחון,הצנעות,הבודדת, את אלו שמרגישות

לבד ,את הדחויות חברתית, אלו שתמיד יאשימו את עצמם, אלו שלא ידווחו.

תגרמו להם להרגיש שלא משנה מה יש להם את הביטחון לדבר איתכם על הכול,שאתם תמיד תקשיבו שאתם תמיד תהיו שם. ואפילו תלמדו אותם להרביץ,כמה שאלימות זה לא חינוכי לפעמים זה עוזר.

תגרמו להם לבטוח בעצמן ולגדל ביטחון עצמי, אני מנסה לגרום לאחותי הקטנה לדעת את זה

ועד כמה שנמאס לי לפעמים שהיא משגעת אותי על שיעורי בית של כיתה ו

אבל אני רגועה בידיעה שלה יש ביטחון,שלה תהיה ילדות יותר מאושרת משלי.

כי לי לקח חצי שנה אחרי עד שדברתי בכלל, אני הפכתי לדג

לא הייתי מסוגלת לדבר בכלל כלום כמעט, לקח לי חצי שנה לענות על תרגיל בשיעור

בסוף בעזרת טיפול טוב עברתי את זה אבל זה תמיד כואב ,תמיד כשמדברים על הנושא הזה

בצורה הזו משהו בתוכי נשבר ומתקפל

אני רוצה שתפסיקו להאשים את הקרבנות זה לא קרה להם

בגלל מה שהם לבשו, אני לבשתי סוודר, זה לא קרה כי הן רצו את זה

זה קרה כי יש אנשים רעים בעולם וזה יכול לקרות לכל אחד ואחת.

תפסיקו להאשים אותי.