עומקים

אני חוזרת אחורה לתקופה ששקט היה רק מפחיד, 

רק זמן עד שהיא תכנס לחדר תתפוצץ עלי

תפגע בי רגשית,  תאשים אותי,  ואז כשאני בוכה או שותקת או בוכה בשקט היא סוף סוף תצא,  עד למחרת.

עבר כל כך הרבה זמן מאז,  היא השתנתה לגמרי. 

למדתי שיש שקט בשנים שלא כואב. 

ועדיין כל פעם שרבים איתי,  אני מחכה לזה. 

להתפרצות של כאב,  כשאהובים צורחים עלי. 

 זה לאיפה שהמוח שלי מכון. 

ולא משנה כמה זמן עבר. 

כל פעם שרבים איתי, 

אני אותה נערה

אם אותו מחסור באהבה

מחר נשים חותמת רישמית על העניין שלא רשמית סגור מזמן קצת עצוב לי, אבל זה כל כך צפוי שמרגיש לא ראוי להיות עצובה

ועדיין זה די ברור לי שככה זה.

אני יוצאת אחר כך, אני לא רוצה להיות לבד.

רציתי שהפעם זה יהיה בתנאים שלי.

זה נשמע לי כמו בדיחה גרועה.

אתה גורר את הלב שלי כגופה שבוע.

הגוף עוד מגליד ומקבל צורה מסודרת מהמקום בו נעלם התכשיט

אני תוהה האם יש לנפש שלי עוד כוח להחלים

אני תוהה האם אמצע זוגיות, ועוד יותר האם אמצע בתוכה אושר

ואולי אני רק שוב אשלה את עצמי?

עבר הרבה זמן מאז שהייתי מדוכאת ככה

וכרגיל לא רואים עלי

הכאב שלי שקוף 

אני בתהליך בלתי פוסק של איחוי שברים, בזמן שהחיים בתהליך בלתי פוסק של דפיקת פטיש על המראה מולה אני ניצבת.

מקומת שהרגשתי שהם בטוחים בשבילי נשברו כל הזמן , אלו הם חודש חודשיים של ריצת אמוק רגשית.

לחץ בלימודים שבוע של בלאגן בעבודה שערער לי את הביטחון שיש לי ביציבות התעסוקתית וגרם להכול להיות יותר נורא.

כי בעבר הייתי אומרת שהדבר היחיד שיציב זה המגורים, אבל האינטרנט לא עבד וכך גם הטלפון 

היום עברנו רישמית ונראה שהחברה הקודמת לא לקחה טוב את הניתוק, שזה לא נעים קשה

וכנראה היה נסבל, אם בנוסף לכל זה המיטה שלי לא הייתה נשברת.

כדי לתקן את הכול היה צריך את כל החדר וכך נדדתי בין החדרים מפריעה כל פעם למישהו אחר.

הבחור שדאז שאל אם אני אוהב אותו, אמר שהוא רוצה שנשאר רק ידידים, מאוחר באותו היום התקשר אלי בוכה

ומאז הוא לא ממש מדבר איתי, נראה לי שהוא יותר מנותק מהרגשות שלו ממני.

אחותי מצד אבא מתחתנת ואני מנסה לשמוח בשבילה בשעה שאני לא יודעת האם אי פעם אמצא בן או בת זוג שאחזיק איתם 

ולמה לי לחפש? כמה ממני ממילא אוכל באמת לומר ? וכמה הם בכלל יצליחו להכיל?

בסחרחרה לימודית אמורה לעבור סמינריון שבקושי התחלתי , עבודה פרוס שאני בסוג של אמצע

ומבחן שאני לא מוכנה, ונראה כאילו הדרך התמודדות שלי היא כמו בתיכון סוג של אי הכרה בסיטאוציה.

חלק ממני מפחד שאפתח סיכזופרניה כי נדמה לי כאילו הדברים קורים למישהו אחר.

ואיכשהו על פניו, הכול נראה יציב