עומקים

אז הבחור שהייתי איתו די בגד , הקשר שלנו לא היה מאוד מוגדר

עדיין לא נראה לי סיבה הגיונית להתמזמז עם מישהי שהוא יודע שאני שונאת

ושאם הייתי עושה משהו כזה עם בחור היה משתגע

הוא מבטיח את הירח והכוכבים אחרי חצי שנה של התקדמות איטית ולי, לי נשבר הלב.

האקסית ניסתה להתאבד, היא חייה

חברה אחרת שהיא הכירה מתה אתמול.

זה תמיד נוטה לאפקט שרשרת לא תמיד כזה מהיר

זה אפקט הסבל.

נעלמה לי טבעת שאיתי שמונה שנים

מי שמכיר אותי, מכיר את הטבעת כרגע החדר שלי כל כך מבולגאן שאולי זה עוד כאן

אבל משהו אומר לי שזה הלך

היא מבחינת חשיבות שנייה רק לשרשראת המסורתית של המשפחה

זו פעם שנייה שמשהו בעל חשיבות כזו נאבד לי ופעם שעברה הייתה לפני שנים

זה מדהים לחשוב איך דבר כמו טבעת קטנה שחסרה גורמת לי להרגיש עירומה

אני חושבת שלכמות המחשבות והדאגות שיש לי לאחותי, אני לא מזכירה אותה הרבה.

ואולי זה לטובה , להוציא אותה מהשיגעון שלי.

ובכל זאת תצטרכו להאמין שהיא אחד הדברים החשובים לי בחיים.

אנו משתי אבות שונים.

ולפני שלושה ימים אבא שלה מת.

אני מנסה לנחם אותה, אבל זה יותר קשה כשאני לא עצובה.

אבא שלה היה נוכח-נפקד בחייה.

אמא שלנו עזבה אותו לאחר שלא הצליחה להוציא אותו שוב מהשתייה.

הוא היה נוהג להתקשר שיכור לאחותי הקטנטנה ולהגיד לה שהוא בא לקחת אותה לשבת שלו.

היינו מכינים תיק, הילדה הייתה יושבת בסלון בהתרגשות הכול מוכן, מחכה שעות לאבא שמעולם לא הגיעה.

.

אחותי הייתה מתעצבנת כשהוא מתקשר , בעיקר אחרי שהוא היה מקליט את השיחות בינהם

הוא עשה זאת בעצת העורך דין כדי להוכיח שאמא שלי מפלצת אני מניחה. תמוהה בעיני הסיבה לזה מכמה סיבות

ביניהם העובדה שהוא לא שילם מזונת ואמא שלי מעולם לא תבעה אותו. 

בחיים של אחותי הוא היה השפעה רעה.

הוא היה אבא לא אוהב, לא אכפתי, ודגם נוראי לאיך גבר מתנהג

לאחותי עכשיו עצוב, ואני אוהבת אותה, אני מבינה שעצוב לה כנראה גם על כך שמעולם לא היה

יש לה לב מדהים והיא ראתה אותו בודד וגלמוד ועצוב לה.

אבל בי יש כעס, אומרים שזו תגובה הגיונית למוות

אבל הכעס שלי הוא האמונה הפשוטה שאבא זה יותר מתרומת זרע.

אני נוהגות לחשוב על הערב כעל השעות הבטוחות שלי השעות הרגועות השעות שלא מפתיעות אותי

זה לא ההרגשה שלי היום כשבערב המוקדם פתאום יש לי התקף חרדה פסיכי

נראה שהיה לי זמן מרווח נשימה שלא ציפתי לו ואיכשהו במקום לנשום זה הלחיץ

היו לי מחשבות אובדניות כמו שלא היו לי הרבה זמן

אז כן יציאה מקשר

הכרה של אנשים חדשים ותפסית מקומות בלב

חשש מכול אדם וידיד שאני מכניסה פנימה

חשש שוב שאני מתקרבת לגיל 30 ולא שווה כלום

רצון לדריסה, מחשבה על מחשבות הבוקר

על כך שכול חיי אתמודד עם הרצון למות, על כך שלמרות שאני לא נכנעת הוא שם

מחשבות על כך שאני חייבת להיות חזקה ולא לדפוק את הלימודים בשעה שאין לי אפילו כוח לשמוע מוזיקה רועשת

כי זה האיץ את קצב הלב שלי, 

ואז עשיתי משהו שלא עשיתי כבר שנה

פשוט הלכתי לישון ביום, בשעה שבע שינעתי את עצמי למיטה ונשמתי חיכתי שהיכלות לחשוב תעבור

הכרחתי את לא לחשוב 

כי רציתי את הבריחה המינמלית שיכולתי

כי התרופה למקרי חירום לא השפיעה

ואולי אני בורחת מהאין ברירה מתוצאה הרסנית וידועה מראש

אבל אני חייבת להלחם ,להאמין שיש לי עוד למה להיות, אנשים לוקחים דיכאון 

כמצב רוח שצריך להשתנות,

זה לא דיכאון ובעיות נפשיות, זה קרב יום יומי על מנת ליצור חיים.

ההדרכה של מחר בעבודה מפחידה אותי

מצד שני אולי זה טוב ,אולי כל העומס של מחר 

לא יתן לי זמן להתקפי החרדה הקשים של הבוקר,

בכול מקרה אני חייבת לחיות עד סוף מחר 

הבטחתי לאחותי הקטנה ללכת לסרט אחרי הבגרות

אני לוקחת כל יום ואת הסיבה שלו