עומקים

אני עוקבת אחרי כל מוצא פיה , מחבקת, מגרגר

מנסה להיות כמה שיותר שם אהוב ונאהב

אני עושה מאמצים להיות היד התומכת שחסר

אני מנסה להיות הרגל היציבה על הקרקע 

אני מנסה להיות החיוך שחסר לה לפעמים בין כל התפרצויות הבכי

בכי מוצדק,בכי יפה לאדם שמעריך חיוך

אני מרגישה כזנב שמקשקש אחריך, כל פעם שהוא רואה אותך

פשוט כחיה עצוב כשלך עצוב,שמח כשאת שמחה

אני מרגיש שאני נותן את כולי

יותר משנתתי אי פעם

וקשה לי כי זה מרגיש שזה לא מספיק לך.

דם מדמי הם ודם מדמי את,

האם אני באמת חייב לבחור?

זה לא קהורנטי , אני לא מצליח להיות קוהרנטי

אני לא מצליחה לחשוב

אני חוזרת אחורה לתקופה ששקט היה רק מפחיד, 

רק זמן עד שהיא תכנס לחדר תתפוצץ עלי

תפגע בי רגשית,  תאשים אותי,  ואז כשאני בוכה או שותקת או בוכה בשקט היא סוף סוף תצא,  עד למחרת.

עבר כל כך הרבה זמן מאז,  היא השתנתה לגמרי. 

למדתי שיש שקט בשנים שלא כואב. 

ועדיין כל פעם שרבים איתי,  אני מחכה לזה. 

להתפרצות של כאב,  כשאהובים צורחים עלי. 

 זה לאיפה שהמוח שלי מכון. 

ולא משנה כמה זמן עבר. 

כל פעם שרבים איתי, 

אני אותה נערה

אם אותו מחסור באהבה