עומקים

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי אחות מאוד מגוננת, מעיין "אח גדול" עם טויסט אמהי כמעט.

הדבר נכון בעיקר כלפי אחותי מצד אמא.

בהרבה דברים הילדות שלה הכי קרובה לילדות שלי,ובעוד שהחיבור שלי עמוק עם כל האחים שלי איתה החיבור הכי עמוק.

מגיל 12 בערך שלה אנחנו עושים שיחות נפש מדברים על דברים.

אני לא רוצה שהיא תשאר חסרת ידע או בטחון, והדבר נבע מכך שבגילה לא היה לי עם מי לדבר על מה שדברת אתה

ואלו דברים שמשנים א/נשים, רציתי לתת לה את התחושה שהיא יכולה לדבר איתי על הכול.

סיפרתי לה על כול הטעיות, כל הקשיים, כל הדברים שקיוותי שהיא לא תצטרך לעבור

ובעוד זה כן עזר. היום גילתי שפעלתי מאוחר מידי.

חלק בי צורח שלא הייתה לי ברירה כי לא יכלתי ללמד את זה כשעוד כל כל הייתי ילדה.

וחלק אחר מרגיש אשם שלמרות כל הרצון לא הייתי שם בשבילה.

כול מה שנותר לי לעשות כעת עם כל הפחד זה להתייצב לצדה

להיות שם

ועדיין יש רגעים שאני רק רוצה לבכות ולהבלע

לפני שנה בדיוק מת ידיד שלי לוחם נורדי אדיר

אדם שבמבט ראשון היה כל כך חזק וחיי.

אבל תמיד התמודד בפנים עם ריק וכאב.

קשוח חיצונית מבפנים מרשמלו.

אני יודעת שתמיד חושבים על אנשים שריירים שהם טיפשים.

אבל הוא היה די גאון.

פילסוף לפעמים, לוחם תמיד.

אמא שלו נוהגת לומר שהוא היה מיוחד מידי.

טוב מידי לעולם הזה.

ולבד מידי.

כל כך הרבה א/נשים באו כל כך הרבה א/נשים עוד אכפת ממנו.

חבל לי שהוא לא ראה את זה.

חבל לי שהוא היה בודד מול אנשים

כואב לי שהוא לא סיפר לי.

לעיתים אני מאמינה למסכה הפתוחה שאני שמה, סך הכול אני כן אדם חברותי שיוצר קשרים.

אבל כאשר אני שוב נמצאת במסגרת, אני לאט לאט מבינה שוב ,כמה מבפנים אני בן אדם סגור.

כן אני יוצרת קשרים שם.

אבל בעוד אני מקשיבה לאחרים,שומעת את סיפור חייהם, אני דואגת שהם ידעו עלי כמה שפחות.

מעט מאוד ידעו למה הגעתי,איש לא ידע על החברים הפאגנים, התרחקתי מנושא הדת בעיקר מתוך התחשבות 

שהרבה אנשים שם מוצאים את עצמם מתחזקים ביהדות כדי לתת לעצמם עוד חוזק נפשי, במצב הנפשי שבו הם נמצאים.

רק שתי מטפלים בי יודעים על היותי ביסקסואלית,ורק עם בחורה אחת ספרתי משהו שקשור למיניות השונה שלי.

זו הייה במהלך הטיפול בפסיכודרמה, רוב הקבוצה לא הייתה בפוקוס והלכו נשארנו אני המורה וש', בחורה חמודה שזה היה היום האחרון שלה בטיפול.

המנחה שאלה אותי "מתי פעם אחרונה והרגשת שלמה עם עצמי כמו שאני?", חשבתי על זה הרבה,חששתי לענות אבל בסוף אמרתי.

"במצעד הגאווה בירושלים לפני שנה" ,ש' נראתה כאילו היה לה הרבה שאלות אלי אבל אבא שלי בא לקחת אותי קצת אחרי

אני מקווה שזה לא משנה את החשיבה החיובית שלה עלי, זה היה הפעם הראשונה בטיפול שהרגשתי שהשוני שלי הוא כוח.

אני מקווה שזה לא יתפשט עם כמה שזה כוח,אני יודעת שאנשים שם יסתכלו עלי שונה,שאיש לא יצחק איתי יותר.

ובלי לדבר עם אף אחד במקום כמו זה השקט הוא בלתי נסבל.

כל אחד מאתנו צריך לפחות את המגע המינמלי של חברה.

למרות שאני לא בן אדם פתוח כמו שהייתי רוצה, אני עדיין שמחה על החברים שכן יש לי 

היום ראיתי פעם ראשונה חברה מאז האשפוז שלי.

הסיבה המרכזית היא שלא רציתי שאנשים יראו אותי בבית החולים.

היא באה רק לכמה שעות בכל זאת הייתי מאוד מתוחה, אבל כבר פחות חרדתית

הצטלמנו הרבה ודיברנו, אני לא חושבת שהייתי המארחת המושלמת, אבל נראה שהיא כן נהנתה.