עומקים

ניסתי לכתוב כבר הרבה זמן ללא הצלחה,

לרוב אני כל כך טובה במילים, אבל לאחרונה אני לא מרגישה מסוגלת להבעה עצמית.

כולאת בתוכי מחשבות, הן מתעררבות אצלי בפנים מסתחררות בתוך חלל הגוף כמו גזים לפני פתיחה של בקבוק קולה.

קולה ומחשבות, בועות קטנות של הרס עצמי ורחמים.

הרבה אנשים שטפו אותי מעליהם מאז החלה המחלה הנפשית שלי לבלוט.

כל הנאורות שאני רוצה להכיל לא משנה את העובדה שהחברה רואה בי כתם.

הטלפון שלי כמעט השתתק דום מאז הגעתי למחלקת האשפוז, הנייד של רוב המטופלים השתתק.

בזה אני לא באמת מאשימה איש, היה קשה לי לדבר בכלל באותה תקופה.

פחדתי מהצלצול אבל כשהטלפון הסלולרי צלצל שמחתי.

זה היה תזכרות לעולם שבחוץ, סימן שימהו שם מחכה לי.

חברים נעלמו ועוד יעלמו המעטים שהרגשתי ששמרו על קשר מתוך נימוס.

אבל מעטים ישארו, אל המעטים האלו אני משתדלת לבוא בשבעות האחרונים.

אלו הבריחות קטנות שלי ממציאות שאני עדיין לא לגמרי מצליחה להתמודד איתה.

למרות זאת אני כבר לא אובדנית, רק קצת מפוחדת.

לנסיעה שלי השבוע חכיתי כבר די המוןז מן ומאוד שמחתי כשהזדמנות הגיעה

כל השבוע סבתא ניסתה להניע אותי מזה בגלל מזג האוויר

אבל אני בכלל אוהבת גשם.

יותר מידי שעות נסיעה בתחבורה ציבורית אחר כך, מצאתי עצמי מהלכת בחלקי העתיקה של העיר.

הידידה הישנה שבאתי לפגוש קיבלה אותי בזרעות פתוחות וישבנו לאכול בחוץ מזג האוויר היה מושלם

קריר מידי ובלי סימן לגשם.

כשהתכרבלנו ביחד בחדרה רעמים וברקים כבר הופיעו בשמיים,

אולי היה שם גם גשם אך הוא נבלע עם צללי הדאב סטאפ של הבר מלמטה.

צלילים של מרכז עיר חייה ופועמת.

פעם שנאתי את העיר הזו, היום אני מתנחמת בכל מקום בו יש לי חברים ובית להיות בו.

הדיבור והשלמת הפערים היה חלק אינטגראלי מהפגישה.

ולמרות זאת, נראה שגם לי וגם לה היה חשוב יותר המגע והרוך שהוא מכיל.

לפעמים נראה לי שכל המילים בעולם לא יכולים להכיל לפעמים את מה שהתכרבלות אחת טובה מסבירה.

אבל למרות זאת דברנו הרבה, בעיקר כי יש לי פחד משקט.

בבוקר הרגשתי יחסית טוב היו לי רק שתי התקפי חרדה המרכזי בינהם היה כשהלכתי לשירותים

כשאני לבד אני יותר מפחדת, כשאני איתה אני מפסיקה את האובר מחשבות

כשאני בדרך הביתה אני עמוסה במחשבות על האם ואיך אגיע 

כשאני בבית אני מלטפת את הכלב שלי עד שהכול נרגע.

שמחתי שהדרך חזרה הייתה גשומה הייתה לי הזדמנות להשתמש במטריה שלי

,עבורי סוף השבוע הזה התחיל מצויין .

האמת שאני גם רוצה מחר גשם עם רעמים וברקים בלילה, אבל זה סתם כי אני רוצה שהכלב יבוא לישון בחדר שלי.

מחר שבת ארוחה משפחתית, בטח שוב נציין מזל טוב לסבא רבא בת ה97 

בשעה שאני תוהה איך שורדים את החודש ומשהו הקרובים עד גיל 26.

מישהו אמר לי ברכבת שאני "חתיכת בשר מיותר" המינוח כמובן היה מזויעה.

והסיבה שלו הייתה סתם שיחרור קיטור ועצבים על הקורבן הראשון שיתישב 

ומה יותר קל מאשר ילדה שמנה עם בד ציור שמנסה להסתדר בצורה מגושמת?

ובכל זאת, למרות שאני יודעת את כל זה הוא פגע בנקודה רגישה.

אני בעצמי מרגישה די מיותרות, אני משתדלת להתגבר על זה אבל אולי אני מקרינה את זה.

בשבוע האחרון הרגשתי לחץ חרדה ותקווה מן הצד השני בעקבות הצעת העבודה.

הלילה היחיד שזה הפסיק להטריד אותי היה היום.

רק כדי להתעורר לבוקר מוקדם מהרגיל ולשמוע את אבא מתלונן עלי.

כמובן, מהצד שלו זה בסך הכול היה דיבור עם סבתא כדי להביא את הצד שלו בסיפור שכבר נסגר

אבל באותו הזמן  עם התקף חרדה זה היה נורא במקום שאני אתרגש שפעם ראשונה קמתי מוקדם

פשוט התחבאתי בחדר מתחת לשמיכה, הגנבתי את הכלב הגדול שלנו אלי ולטיפתי אותו.

אחר כך נרדמתי חזרה.

התרופה לא עוזרת לי להתמודד עם הבוקר אני מעדיפה בגלל זה להתעורר כמה שיותר מאוחר

רוב הזמן אני מתעוררת בסיבובת 11 .

הפסיכאטר שוקל להחליף לי אותה, אני לא אוהבת את הרעיון, לא אוהבת את המרדף והשינוים

שהגוף שלי עובר בחיפוש אחר התרופה המושלמת, אבל אולי זה יעזור, אולי אחרי התרופה העשירית

אני יכול פעם אחת להתעורר והבוקר לא יחרפן אותי, דבר שאני לא מאמינה שיכול לקרות כבר שלוש שנים

החרדה לקראת העבודה כנראה הייתה מיותרת ברגע ששלחתי מייל ובקשתי פרטים מדויקים נעלמו

רדפתי אחריהם לפני חצי שנה, אני לא הולכת לחזור על זה עם אני לא אראה מהם כלום עד יום ראשון.

אני אפנה לבית הספר ואתחיל לפחות בהתנדבות.

רבים חשבו כשכשהייתי אובדנית לפני חצי שנה בערך, המקור הראשון שפניתי אליו היה המשפחה.

אבל זה לא נכון, המקור הראשון שפניתי אליו היה האדם שקראתי לו כאן ספירות'.

בעבר הייתי פונה לגאטו, הוא ידיד יקר אבל היחסים בניינו השתנו.

ספירות' הוא לא הבחור הטוב ביותר אולי לפנות אליו.

אבל, הוא אחד מתוך שתי הידידים שאני יודעת שאני יכולה לספר להם כמעט הכול בלי שישפטו אותי.

תמיד כשהחיים היו נראים לי מסרחים, הוא הצליח לגרום לי לרצות עוד קצת.

הוא מסתיר את הצד המאוד אכפתי ורך בו דרך חזות חזקה ושובניסטתית.

הוא תמיד היה מסובך,בעיקר סביב החירות שהוא אהב לצורך הבלתי נדלה שלו בזוגיות.

חשבתי שהוא התחיל להסתדר, אבל אני רואה שמשהו אחר מתחיל לסבך אותו.

היה לי נחמד לשם שינוי לנסות להיות זאת שתומכת בו לחיים.

אני לא בטוחה אם עשיתי עבודה טובה, אבל נסיתי.

כואב לי לראות אותו ככה, אבל ברשותכם יותר מזה אני לא יפרט.

זה נראה לי לא הוגן כלפיו.

האמת, חשבתי שאני יורדת למטה.

כל דבר שתכננתי לעשות נדחה ל"אחרי החגים".

זה כולל את הפגישות היותר אנטנסביות עם הפסיכלוגית, ואני חשבתי שפסיכלוגית פרטית תיהיה יותר רצינית לגבי.

הדבר היחיד שלא נדחה זה לקיחת התרופות שלי, אפילו הניסיון להציב לעצמי מטרות נכשל קשות.

זה לא שהגזמתי, אני מאמינה בצעדים קטנים רשמתי חמישה מתוך מטרה לעמוד באחד.

בסופו של דבר לא הגשמתי אפילו מטרה אחת.

אז הרגשתי די רע, אבל לא רציתי לחזור לבית חולים.

איפשהו חלק מהתחושות שלי שמרתי בבטן

ולכן די צפתי שההליכה שלי היום לתל אביב תסתיים באסון.

החדשות הטובות היא לא.

אז למה בעצם בכול זאת גררתי את עצמי לתל אביב ?

הסיבה הראשונה היא שהדרך הראשונה שמתמודדים עם חרדה ,היא חשיפה איטתית למקור החרדה.

והסיבה השנייה והיותר מרכזית הייתה ידידה שלי היא היחידה שביקרה אותי בזמן האשפוז

(כשהייתי משוחררת לחופשים בבית, לא היה לי נעים שיבאו לבית החולים) וגם אחרי האשפוז.

אני יודעת שלכל הידידים שלי האחרים יש סיבות, אבל היא היחידה שטרחה לשים את הסיבות שלה בצד ולהתארגן ולבוא.

היא ידעה שאני מפחדת ליסוע לתל אביב ולמרחק מהבית באופן כללי לבד עדיין, והיא ידע שאני לא אוכל להרגיש נוח בערב.

אז היא תכננה את חגיגת יום ההולדת שלה במסעדה באמצע היום, ורק עם כמה חברות טובות כדי שלא יהיה הרבה אנשים.

אם אתם מוסיפים לכאן את זה שהיא צימחונית, אני בהחלט יכולה להגדיר אותה ממש כמלאך שלי ♥.

היא הייתה לגמרי מבינה אם לא הייתי רוצה לבוא, אבל חשבתי שהיא כל כך השתדלה שגם אני יכול

וכל כך התאמצה. שזה יהיה פשוט לא פר ,אם אני אוותר בלי מאמץ גם.

אז הלכתי,נהנתי הדבר היחיד שסבלתי ממנו באמת היה הרגליים.

כי פשוט הלכנו את כל תל אביב, מתחנת הרכבת מרכז דרך אלרזורב,כיכר רבין, סיבובים שלמים בדיזנגוף וכניסה והסתבבות מחולטת בסנטר

תוך כדי חוסר ההבנה ואמונה של הידידה ל"איך אני לעזאזל מתמצאת מספיק במקום הזה אם זו הפעם השלישית (או הרביעית, האמת) שאני שם?".

התשובה האוטמטית "יש לי גי פי אס מקולקל שעובד רק באיזורים מסוימים בתל אביב" ובסוף הגענו לעזראלי ברגל.

הרגליים שונאות אותי, הארנק והבטן די מודים לי על זה.

אני חושבת שלא לנסות לצפות מעצמי לשום דבר זה גם לא חיובי כמו להציף את עצמי בצפייה אז..

עוד משימה שאני רוצה לעשות שקשורות לחרדה הזאת היא לצאת עם אותה ידידה לסיור גלריות בתל אביב, בעוד שבוע או שבועיים.

ולקבוע לפחות יום אחד שבו, אני אבוא לאיקון.

זה לגבי העתיד המעט יותר רחוק ועכשיו..., אני אנסה השבוע לקבוע שלושה משימות אולי זה יעבוד.