עומקים

הנטייה המינית והמגדרית שלי, מעולם לא היו הדבר היחיד שהייתי שונה בו.

רוב חיי הרגשתי שונה מרוב האנשים, אני מאוד חברתית באופן כללי , בעיקר כשיש לי נושא משותף עם א/נשים.

אבל כשאין לי חצי דבר מלבד למסגרת הקבועה , הרושם הראשוני הוא שאני מאוד שקטה.

הרושם של מי שמכיר אותי היטב הוא שאני לא יודעת לסתום.

אני מקווה שהאמת איפשהו באמצע.

מגיל 7 בערך אני זוכרת שהייתי טומבוי שמטפסת על עצים "כי עצים חכמים יותר מבני אדם"

לא התחברתי אני זוכרת שילד צרח עלי בערך בגיל הזה "את יודעת למה כולם שונאים אותך כי את שונה!"

העניין הוא שאז לא ממש היה אכפת לי מכולם רק רציתי שלא יפגעו בי, היום אני יותר מבינה למה.

אבל הייתי ילדה שקטה עם עולם פנימי רועש ביותר.

מגיל 12 התחלתי לכתוב שירים, התאהבתי בשירה של רחל המשוררת, והמשכתי להסתתר בספרייה, רציתי להיות תולעת ספרים כמו שאבי היה

אז הסתתרתי כיז ה לא היה פופלארי לקרוא וילדים ירדו עלי, אז בעוד שאיש לא פתח ספר, הליקוי למידה שלי פחת בהשפעותו

וכשעשיתי אבחון בתיכון הסתבר שהרבה עם הלקות הספצפית הזו לא מצלחים לקרוא כלל, העקשנות שלי וההמשך לקחת בכיתה ד את ספרי האגדות הדקים הם שהולידו את ספרי האחים גרים בכרכים שלמים בכיתה ו.

אבל בוא נחזור מעט להווה

אז למה אני שקט במסגרות?

 אני מרגיש שהחשיבה שלי,דרך התבננות שלי על העולם שונה משל הרוב.

אני לא רוצה להתפס כ"לא שחקנית קבוצתית" או "סנובית ומתנסת" אז ...אני נותנת להתפס כ"שקטה"

לפני שתי עבודות, הגעתי עם צעיף גאווה מקסים וחורפי כיוון שהיה פברואר וקר

את הצעיף סרגה לי ידידה, הייתי נורא גאה בו והרגשתי שהוא יפהפה ורק חיכתי ללבוש אותו.

המקום בו עבדתי כמזכירה הוא מכללה לאמנות בתל אביב יפו כך שצפיתי שזה יהיה מקום מקבל.

אני זוכרת התלחשות קלה כשלבשתי אותו, אבל איש לא שאל.

אחרי שבועיים פיטרו אותי ללא סיבה אמתית, הם גם עדיין חייבים לי כסף של יום עבודה שלם שלא שולם.

בטענת התלמדות שהיא לא נכונה כי הייה לי כזה יום לפני במשך 3 שעות, וגם זה אני לא בטוחה שחוקי.

לקח לי חודשיים למצוא עבודה זמנית, הייתי מאוד מדוכאת.

מצאתי אחרי חודשיים עבודה זמנית עם משכורות טובה, שעות יחסית נוחות.

פחדתי שגם שם יפטרו אותי אבל מכיוון שזו הייתה עבודה זמנית הרשאתי לעצמי יותר.

בהתחלה הגעתי עם הצעיף ואז גילתי שיש בעבודה עוד שתי בחורות לסביות.

שניתי בגדים הגעתי עם בגדי מטאל גבריים, וביום אחר עם שמלות נשיות ואיפור.

קבלתי מחמאות על הסגנון שלי והרגשתי נעים ללכת לעבודה אפילו שהיא הייתה רחוקה מהבית.

מבחינת גאווה אחרי מספר שנים מאוד קשות זה היה רגע ששוב הייתי גאה בעצמי

כאן בערך גם נחת עלי ניהול פורם טרנסג'נדרים בתפוז, אחרי שידיד/ה שלי הסירה את עצמה מפני שלא יכל /ה לעמוד בסדר יומום העמוס יותר.

הגעתי לראיון לעבודה קבועה שרדפתי אחריה, לראשונה בחיי היו לי דרישות

ואחרי חודש גם התקבלתי.

העבודה הקבועה במקום שאני באמת אוהבת נתן לי את הכוח ללכת לקבוצה הטרנסית חברתית במרכז הגאה,

זו הייתה חויה שמאוד פחדתי ממנה, החוויה הראשונה שלי בתור ביסקסואלית יוצאת מהארון עם הקהילה הגאה הייתה שנשים לסביות קראו לי שרמוטה.

כאן היה לי את החשש שבתור ג'נדר קוויר משיזלזלו בי ,עד קריאות כמו טרנס מזויף ואי הכרה בי, היו החשש שלי.

זה לא קרה. במקום זו הייתה חוייה מעצימה, קבלה וקבוצה חברתית שאני באה אליה עד עכשיו.

איפה אני רוצה שתצעדו?

בכל מקום בארץ שבו אין שיוון זכיות לא/נשים עם נטייה שונה.

כלומר בירושלים שבה הכנסת לא מחוקקת מספיק חוקים בנושא ולא מכירה בזוגות גאים נשואים.

בחיפה שם הבית הישן והלא מרשים גם ככה שהיה לקהילה נסגר בעקבות חוסר אכפתיות ועזרה מצד הערייה.

בעוד היא מנסה לשווק רחוב שלם בה "כגיי פרנדלי" למען pink wash ושיווק תירותי.

כי הכסף שלנו טוב, אבל איכות החיים שלנו וההכרה בנו לא חשובה.

בכל עיר קטנה או גדולה בארץ, שבה הס מלהזכיר נושאים להטבקים אלא אם כקללה.

בכול מקום בארץ שבה רואים בזה עדיין קללה.

בתוך הקהילה הגאה ובמצעדים האלטרנטבים!

כי יש קולות שלמים בתוך הקהילה הגאה שמושתקים באופן מוצהר

קויירים שלא רוצים להיות "כמו סטרייטים"

א/נשים שלא רוצים משפחה.

א-מיניים שעדיין לא מסתכלים עליהם בשם

ביסקסואלים שעד לפני שנה בערך ביו צריכים להלחם לדקה של דיבור

כשמחקרים מוכחים שוב ושוב שיש יותר ביסקסואלים מאשר הומואים ולסביות ביחד.

טרנסג'נדרים שאחרים שמים אותם ללעג, או מעיזים לשאול אותם על עברי המין שלהם גם בתוך הקהילה

ונסינות לתיוג אחר בכוח.

האם אני מצפה מכם רק לעשות את זה בשבוע הגאווה?

לא!

אני מצפה ממכם להיות שונים ועצמכם תמיד

ולהראות ולהתגאות בשונות שלכם

בין עם זה רוחנית ,פיזית,מינית, נפשית, מגדרית,אופנתית.

יש לכם זכות קיום כמו לכל אחד אחר.

אני צעדתי עוד כשלא הייתי בטוחה כלל.

במצעד הראשון שלי אני רעדתי

אבל הקבלה ועוצמה שמקבלים כאשר צועדים כקבוצה ורואים שאתם לא לבד היא גדולה

ואולי זה לא יקרה במצעד הראשון לי זה לא קרה במצעד הראשון

אבל זה כן גרם לי להפסיק לפחד מלצעוד ובפעם השנייה כבר הגעתי מוכנה נפשית

וכן קיבלתי את הכוחות שהיו חסרים לי.

אני מזמינה אתכם לצעוד ולגרש עם הצבעוניות את החושך של הדעות הקדומות

בין אם אתם מרגישים שונים, ובין אם אתם רק רוצים לתת לשונים להרגיש שגם להם יש מקום.

עברו שמונה חודשים מאז סיימתי את החלק באמנות של התואר אני מסתכלת מה עשיתי אז ומאז

ואני רואה את הדברים הבאים:

1. "צייר לי חלום"-פרוקיט שיקום בית ספר גבראלי בחיפה,לאוכלסיית מיעוטים

2."הנושא הנדון:קניין רוחני"-תערוכת הסיום של התואר, "מרובעת"-שם התערכונות שלי שם שהוצגה בחלל קטן ומרכזי

3. "אם הלשון בחוץ"-תערוכת היחיד הראשונה שלי,חלל האלטרנטבי הסלונה בתל אביב יפו

4."פנים אל פנים"-תערוכה קבוצתית בברים יאנג אוניברסיטה המורמנית בירושלים,תערוכה לאמנים מתחילים שסיימו את ויצו,חיפה ובצלאל.

5. "נאמנות ובגידה"-תעורכת תרומה קבוצתית לשישה צבעים בחלל האלטרנטבי "הגדה השמאלית" בתל אביב (ששיך בעצמו לעמותת מרחב תרבותי חלופי)

אני מסתכלת על כל אלו ואני חשה השגיות

שזה מרשים אותי כי יש לי נטייה לבטל הכול, כשדברתי על זה עם הפסיכלוגית

הרגשתי ממש רע כי מצד אחד כן הופעתי הרבה ומצד שני לא ראיתי שקל

ואתם יודעים צבעים ובעיקר הבדים עולים כסף

אבל אם יש משהו שלקחתי מהדיכאון האחרון שלי זה את העובדה שלהביע את עצמי יכול להיות חשוב

לפחות בשביל עצמי והיי אפילו עם לי גרוש מזה ,זה לא די מדהים שאנשים אחרים גם אוהבים את זה?

אז החלטתי לעלות לפה את התמונות שעשיתי מאז סיום התואר לא יהיו הרבה גם המצב הדכאוני הקשה עלי

ולמעשה לקח לי חודש כמעט רק לגעת במכחול ובכל זאת לפחות עשיתי משהו

הציורים יצגו לפי סדר כרנולגי כלומר הציור האחרון שציירתי יהיה האחרון ברשימה והראשון שציירתי יוצג עכשיו

וכשתגעו בהן ,הן יגדלו

 *כל הציורים באקרליק 

שם: מריה של האמבטיה

שם באנגלית: Mary of the Bath

מי שימצא מה לא בסדר בשם יקבל חיבוק

אחד מן הציורים היותר אהובים על אמא שלי בנתיים

שם: חשיבותו של מפגש חברתי

שם באנגלית: the Importance of Socail Meeting 

מה שלא רואים זה שיש מאחורה יותר ליכלוכים אפורים של עיר

שם: סוד הגן הנעלם

שם באנגלית:secret garden

שתי דברים שימו לב לכך שיש פה בתוך הציור, ציור קטן של נוף ושמש שצירתי מעין תמונה בתוך תמונה

פה התחיל כבר ההשפעה של התרופות להגמר למרות שעוד לא נראה שאיפשהו התת מודע שלי הבין הרבה יותר מהמודע

שם: רצונות מנוגדים

שם הציור: Different Directions

למקרה שזה לא מובן הדמות עם הראש בקיור זו אותה הדמות שיוצאת מתוך המראה

הלשון הרבה יותר יפה בציור המצלמה סירבה להראות את זה

זה בעצם הציור האחרון שלי

זה שציירתי וסיימתי היום אחרי המצב האובדני כבר

עצוב אבל הופעתי ביותר ממקומות מאשר הציורים שהספקתי לצייר

בלא עבודה מסודרת תקציב עברתי מכמות של ציור לשבוע לציור פעם בחודשיים

בכל זאת יש לי  כמה מסקנות

הראשון שעברתי מדיקנאות למצבים,ממצבים של כמה אנשים שהגעתי לשיא שלי שזה שלוש 

חזרתי שוב למצב של היחיד,המקמות שאני מציירת הם מאוד של בדידות

ושעדיין הנושא של החרדות והלחימה של החיים מול המוות עדיין משפיע על הציור שלי

הפסקתי לצייר תמיד בתוך ריבוע אבל תמיד ריבוע עדיין מופיע בעבודה

הציור פעמים רבות עוזר לי בהתמדדות אין לי ספק שאני כבר לא אחזור בזמן הקרוב לזמן עבודה של ציור בשבוע

אבל אני כן יכול להתקדם יותר, יש לי בד שאבא הבטיח לי ועוד אחד שאקח מאמא לרכבת בשבת 

ועם באמת יקבלו אותי לעריכת וידאו בעמותה אז בכלל אוכל להרשות לעצמי לעבור את מחסום המטר בד

נו..., אז מה דעתכם?

אני עדיין חושבת שהפוסט הקודם לא מדבר רק עלי והוא חשוב,אבל יש לי דחף לכתוב.

עוברים עלי כל כך הרבה דברים בבת אחת,אני רוצה להוציא רק אחד מהם.

לא כי אני רוצה להסתיר או להדחיק את השאר, אלא כי הכול ביחד עושה לי סלט לא נעים בראש ואני רוצה לנסות לנשום קצת.

הדברים האחרים קשורים בקשרים רבים אחד מהם קשור למשהו שיקרה עוד כשתי ימים, ועליו אספר אחרי אותו יום.

הכול נראה לי מורכב מידי ממילא רק לדיבור אחד.

עבר כמעט חודש מאז ניסיון ההתאבדות אבי זהיר איתי כמו בפינצטה

אני בשלב ביניים עם התרופות כך שזה חשוב

בכול זאת הייתי צריכה לעשות יחסית הרבה דברים מלחצים לקראת התארגנות

אבי, לאחר שעשה חגיגה אינטימית עם המשפחה חוגג איתנו ועם החברים במסעדה ,הוא בן חמישים 

למרות שאיש לא נותן לו מעל שלושים וחמש ,חלק בגלל שלוות הנפש שנדמה שיש לו.

בעצם זוהי לא שלווה, למען האמת אבי לא תמיד אדם שלוו. מה שיש לו זוהי אהבה חזקה מאוד לחיים

הוא מחובר אליהם באופן מלא רשימת האורחים,משפחה, חברים מכיתה א ברוסיה, מימי צה"ל, מהטכניון ועד לחברים מהעבודה האחרונה.

כל זה הד לכך הוא תמיד מחובר לחיים.

אני בדרך לשינוי ,מסכה או אני אחרת לא יודעת,אבל לראשונה אחרי הרבה שנאה לגוף שלי משהו זז

שלב ראשון: הולכים איתי בקניון הומה אדם,אני לא אוהבת את המקום ,הוא נראה יוקרתי ויפה אבל אני לא סובלת את כמות האנשים

הם חולפים כמפלי אדם כמות הרעש המחרישה עד לרגע שאתה נכנס לפינה הקטנ שלך בחנות,שם אתה כמעט לבד עם המוכרת אבל על זמן האוויר הזה יש תג מחיר, לא רציתי שיבזבזו עלי באמת שלא כי אני תמיד מרגישה כל כך אשמה אחרי,מרגישה שוב שאני עולה להם יותר ממה שאני עוזרת וממה שאני שווה, אבל לגבי המכנס לא הייתה לי ברירה,אנו הולכים לחנות אני אומרת מידה ולראשונה מגשים בחיי מוגשות לי חמש דגמאות מכנסים כולן עולת עלי\

לא בעיות גזרה,לא מידה אחת יותר, ומידה אחת פחות,הכול עולה בדיוק הכול מתיישב נהדר,הבחירה לבסוף הוא במכנס היותר אלגנטי ושיושב יותר חתיכי,לראשונה מזה הרבה זמן בדבר הקטן ביותר אבל אני מרגישה שיש לי בחירה.

סבתא מצליחה לשכנע אותי לקנות שרשרת עם קריסטל סורובסקי והמוכרת משכנעת אותה לעגילים תואמים, בחרתי את הכי גדולים

הגיוני שהסיבה היא שממילא הסיבה היא שזה עשרה שקלים הבדל אבל לראשונה יש משהו עלי שאני רוצה שיראו

שלב שני: שיחה עם הפסיכלוגית מביאה אותי לבכי, פריצה של משהו עמוק וחוסר הסכמה עם עצמי שלא יכלתי להודות בו לפני

אולי כי זה לא מקובל, וכנראה כי חינכו אותי להיות מושלמת וכואב לי שאני נכשלת בזה קשות.

סבתא שלי צובעת לי את הריסים והגבות, כדי שהעיניים יבלטו, אני לא צריכה אחרי הכול יותר מצבע הריסים שלי מעוד ארוכים

ספרנו לפחות ארבע גפרורים לרוחב אבל מפחיד אותי שלא ידלקו.

פעם ראשונה שנתתי למישהי לעשות לי שעווה בגבות יתר הגוף שלי רגיש מידי ,אבל הלך טוב יחסית

את שאר הצורה דודה שלי תיקנה, אני מסתכלת במראה ורואה מישהי אחרת ,עם גבות מוצלחות יותר

שלב שלישי: לוקחים אותי לעשות ציפורניים יום לפני האירוע,וקשה לי להאשים תמיד הייתי בלאגן בענייני ציפורנים

היו לי מלא לקים שכמעט לא שמתי ,לא בלי לעשות מלא טעיות.

גם נהגתי לקסוס אותם צורך אומנתי רק כל קיבלתי השראה לציור, ובין ציפורן לציור הציור תמיד זכה.

אני די מתרגשת זוהי הפעם הראשונה שמטפלים לי בציפורניים מאריכים אותם עם תוספת מלאכותית וצובעים לי

בחרתי צבע שמתאים לתכשיטים ולבגד מעין טורקיז,יוצא יפה כבר יש לי יותר סבלנות

אני באה הביתה אחותי ואשתו של אבא מתפלאות הן אומרות שזה צבע מאוד נועז,לרגע אני מרגישה חזקה יותר

שלב רביעי: קמתי בזמן הכול היה בחדר של סבתא רצים,ומתרוצצים ואני מאפרת את עצמי ואז אנחנו באירוע

רעש ובלאגן עד ,לרגע שאני מסתכלת במראה

המשכתי לשאול את עצמי אם זו אני או מסכה? אבל, היה לי ברור שזו מסכה.

ומן הצד השני ידעתי שאני אוהבת מסכות, היה לי ברור שבחרתי אותה כי יש בה חלק ממני.

הבנתי, לבסוף שהשאלה לא נכונה היא אבל קיום הינדי, מכיוון שהתשובה תמונה רק בדבר אחד מאיפה אתה מסתכל

לקראת סוף האירוע עלינו כל האחים במופע משתוף לשיר לאבא. שרים ביחד הסגנון כוורת, המילים אנחנו והאח הגיטריסט מנגן.

התאמנו מחוץ לאולם חזרה גנרלית שלא מנעה את ההתרגשות אבל הלכה מעולה,הולכים ושבים רובם הורים צעירים שומעים אתנו

קצת מופתעים,קצת נבוכים וקצת תוההים האם הילדים שלהם יעשו את זה עוד כמה שנים...