עומקים

הרגע הזה מרגיש כמו מבחן שאני נכשלת בו שוב ושוב.

חוסר הצלחה מסחררת.

אני מרגישה נשברת ומנסה להבנות מחדש, רק כדי להישבר שוב.

ואני מרגישה שאם כל הכאב של הצד השני 

כרגע אסור לי לכאוב.

שכול כאב מצידי יענה בתחרות "לי כואב יותר"

ואני לא יודעת מתי אני מרגישה יותר לבד

כשאני לבד

או כשאני איתה והיא מרוחקת.

אני מרגיש כישלון מסחר, רוצה להקשיח להתגבר אבל לא מצליח

אני חוזרת אחורה לתקופה ששקט היה רק מפחיד, 

רק זמן עד שהיא תכנס לחדר תתפוצץ עלי

תפגע בי רגשית,  תאשים אותי,  ואז כשאני בוכה או שותקת או בוכה בשקט היא סוף סוף תצא,  עד למחרת.

עבר כל כך הרבה זמן מאז,  היא השתנתה לגמרי. 

למדתי שיש שקט בשנים שלא כואב. 

ועדיין כל פעם שרבים איתי,  אני מחכה לזה. 

להתפרצות של כאב,  כשאהובים צורחים עלי. 

 זה לאיפה שהמוח שלי מכון. 

ולא משנה כמה זמן עבר. 

כל פעם שרבים איתי, 

אני אותה נערה

אם אותו מחסור באהבה

אני לעולם לא יהיה מספיק.

אבל זה לא משנה

הדעה שלי לא נחשבת, 

כי כשאני בוכה, זה בלי קול

כי כשאני עצוב, זה לרוב בלי מילים

אז תרגישי חופשי להרגיש קורבן

כשמראש אמרתי הכול בירור בעיקר את הגבולות

תרגישי חופשי לספר לכולם 

כמה אני לא בסדר

בשעה שהשקעתי בך יותר מכול קשר

אולי זה ילמד אותי להפסיק ליצור קשרים...