עומקים

חזרתי לבקר בצורן ובדרך שמעתי את הבשורות שאחי התקבל לקורס טייס.

הוא גם לא רוצה לעבור עוד גיבושים הוא ממש סגור על זה. (והוא מקבל מלא כל הזמן)

מעבר לשוק הראשוני והתקווה שילך לו יותר טוב מלי בחייל האוויר.

זה גרם לי להסתכל בעיניים שונים על האחים שלי.

הנה הם גודלים פה לפני ואני הצלחתי לפספס את זה למרות שרובם צומחים לכמעט שתי מטר.

אבל ברצינות כמה שהרגלים משתנות והלחיים מתחדדות ורק לאחד נשאר ביבי פייס

השינוי היותר עמוק הוא הלא פיזי.

הייתי רוצה לפתוח באמרתי לכם, אני ועוד חמש ועדות

אבל מה הטעם? מה זה משנה?

אין צדק פה, אין צדק בלהשאיר הורים בחוסר ודאות ואין צדק בלהחזיר מחבלים חיים בעוד ההורים שכולים מתבוננים

היה גלעד יפהפה באוניברסיטה, היו אטובוסים,קיוסקים

ועוד מקמות כולם פתחו את כל ערוצי החדשות הישראלים

כולם פתחו את הרדיו, כולם השמיעו את אותו דבר

כולם כאבו את ההלוויה, ובאותו רגע קרה מה שלא קרה מאז מלחמת לבנון השנייה

היינו מואחדים אל מול הטראומה היינו אחד, היינו אחד בשתיקה אוהבת ובלב קרוע.

למה אנחנו צריכים כל כך הרבה דם כדי לאהוב?

לא יכולתי שלא להזכר בהרצאה מדהימה שהעבירו לי בתיכון

היא נהייתה על ידי מי שהיה חייל צה"ל ונשבה לשבע שנים במצריים

אדם חם ,מקסים, אופטמי שמעריך את החיים כנראה הרבה יותר.

לא יוכלתי שלא לחשוב אל איך שאז עוד אפשר היה להשבות לשבע שנים ולהשאר חיי

אני רוצה שוב לקרוא לממשלה להתפטר, חוסר היכלות להחליט אז

והכניעה ללחץ הציבורי מאוחר מידי, הם הכריעו את חיי החטופים שלנו ממזמן

עוד כמה שנים לא הרבה, האחים הקטנים שלי ירצו להתגייס

מה אני אמורה להגיד להם...שיש לנו את הצבא החזק בעולם?