אני עייפה מכפי גילי.
זה מסתדר נפלא עם כך שאני מרגישה כי אני חווה כרגע דברים שמוקדם בהרבה מידי בגילי לחוות.
ומסתדר פחות עם המריבות של אמי שנמרגישות כאילו הם מהסוג שהגיוני היה שנריב לפני עשור
כואב לי על דאו לון וכיון שזה מרגיש לי שלו ולא שלי אני לא ארחיב
אני עומדת לעבור ניתוח
לא הכי מסובך וכזה שיעבור ועדיין...
אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר כמעט
הלימודים ניהיו קרב מתמיד עם עצמי על יכולת הריכוז
את עבודת ההגשה סיימתי באיחור יום. עבודה מסכמת אחרת אנו רק מתחילים כשיש בערך עוד שבועיים לסיים מזל ששם אני לא לבד, אז תיהיה לי מוטבצה לקראת הסיום יהיה גם את היום של מבחן אחר. ואני רק קצת אחרי האמצע במחקר הסמינריוני , מצד שני לסמנריון יש הכי הרבה זמן.
הבוסית מצד אחד על פניו נראת תומכת ונתנה לי חופשת בכול הימים שאני צריכה לבדיקות
ומצד שני...מרגישה שמחפשים אותי יותר.
אני אוהבת את הבוסית אבל מתקשה להאמין שזה לא קשור לציון שלי שאני עומדת לעבור ניתוח
אחרי שלוש שנים במקום זו מחשבה קשה שמטאטאים ברגע שאת צריכה טיפול.
אני מקווה שאני טועה. הראייה כמובן שהמשכורות נמוכה השבוע (עם כי בצורה הגיונית הייתי חולה פעמיים החודש) לא מעודדת גם.
אני צריכה מחר לבוא ואני קצת מורקנת.
אחרי כמה שנים בלי פסיכולוגית ומעל חצי שנה בלי פסכיאטר אני אחזור אולי לתקופה לטיפול רגשי
משהו קצת שונה אבל יותר דומה לדיבור ולא לתרופות. אני חווה שינוים בצורה לא פשוטה
וניתוח זה שינוי ענקי.
ואמא...אמא בעיקר כועסת שאני לא מוציא מספיק את הכלבה.
שתדעו לכם שכול שורה שאני כותבת כאן היא תוצאה של לחימה בין הרצות להתכסות לשמיכה ולא לצאת אף פעם
לבין הידיעה שאם אני לא אכתוב גם עם בצורה לא מוצלחת זה ישרוף לי את הבטן ויתפוצץ לגמרי.
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
