גלעד שליט חזר הביתה,
גופו כחוש והוא בקושי היה מסוגל לעלות על המסוק הביתה.
והשאלה שרק ימים יגידו היא האם הוא חזר שלם, פיזית ונפשית?
עד כמה הוא יכול לחיות חיים רגילים? , אחרי הכול אפילו לראות הרבה אנשים היה קשה לו.
ואין ספק שלהיות במשך חמש שנות נעורייך בשבי, הותירו אחריו צלקות.
אנשים אומרים שזה עדיף על אפשרות המוות בשבי שרבים זכו לה
אבל איש לא יודע עוד כמה זמן עינוי עבר שאחרים לא.
לרוב השבוים שיצא לי להכיר, לקח 20 שנה עד שהם הריגשו מוכנים ומחיובים לדבר על האירוע.
לגילעד שמו מצלמה ומיקרפון בפה, בשנייה ששוחרר ,למעשה המראיינים הערבים עשו זאת אפילו לפני.
הוא מדבר בצורה רהוטה, אבל אני בטוחה שעוד יקח זמן עד שיעז לתאר את הכול.
הוא לא חזר בכיסא גלגלים,וכן הוא גיבור.
אבל אל תטעו הוא גם נכה, והשיקום שלו דורש זמן.
ביום כזה, אני מרגישה כמעט לא בסדר שאני רוצה לדבר גם על עצמי.
אבל גם אם אנו רוצים לחיות את כל חיינו בהמתנה, זה בלתי אפשרי
החיים בניגוד למוות השקט הם דבר דינמי.
ולכן מוטב שאמשיך.
כבר שבועיים אם לא יותר שאני לא ישנה בצורה מסודרת, וישנה עד מאוחר,
זה לא באמת אמור להפתיעה אחרי הכול.
שינה היא תחלופה כל כך נוחה, אין ציפיות אין לאן להתקדם
אין אחורה אין קדימה, ותמיד כשהחלום נגמר וכל הנזק שנעשה בו מתפוגג.
בחיים אי אפשר להחזיר הכול אחורה, אי אפשר לצפות שוב ברגעים הנפלאים ואי אפשר למחוק לגמרי את אלו שהיו איומים.
נוח לי לחיות בערב כשהלחץ יורד ממני, לערב כמו שסילפיד ציינה "יש היגיון משלו".
אז זה לא מפתיע שאני מנסה תמיד להאריך אותו כמה שיותר, ועדיין לא התכוונתי לישון רק בשש
כמו שכבר קרה שלוש פעמיים בשבוע האחרון, העצוב הוא שגם כשאני ישנה רגיל
וגם כשאני ישנה ב6, אני מתעוררת בערך ב12.
אני אשקר אם אגיד שזה באמת מפריע לי, מפריעה לי רק המחשבות שיש לי מהרגע שאני מנסה לישון
ועד הרגע שאני עוברת את הלילה-בוקר ומחליטה לקום.
מיליון שאלות רצות לי בפנים, התחושה האומללה שאין לי תשובה והמחשבה המנחמת של
"אם אני רק לא אתעורר יותר, לא אצטרך לחשוב עליהם לעולם".
מתישהו באמצע כל הדברים האלו נכנסים הרחמים העצמאים שגורמים לי לשנוא את עצמי יותר.
אני לא רוצה לקום כי אני מרגישה שאני שמה מסכה, אבל בסופו של דבר
כשאני קמה ולוקחת את התרופה אני מרגישה יותר טוב.
אז אני שואלת את עצמי, מה כל כך רע בלשים מסכות?
הרי גם בתוך מסכה יש חלק מאתנו.
אני קמה ומיד מנסה יותר לחייך ,בימים האחרונים זה היה כדי להרגיע את אחותי ואמא
ועכשיו זה כדי להרגיע את סבתא ואבא.
לאט לאט המסכה מתעדכת ואני מרגישה מעט יותר בסדר
אני יוצאת מן הבית המוכר לאט, לאט
חצי ברצון, חצי אחר בפחד
למזלי בדרך אני לרוב מרוכזת בדרך ולא בשום דבר אחר.
כן אפישהו למדתי להפסיק לחשוב ולו רק לכמה שניות וזה עושה לי טוב.
אני פוגשת חברים ושמה מסכה מעט אחרת, מסכה של שמחה
של השלמה עם הטירוף שלי, מסכה של חגיגה, ולרגע אני באמת חוגגת.
ואולי הדבר הכי חשוב, קבלתי כל כך הרבה חיבוקים
אני לא רוצה לגמרי להגיע לשם
כי אני מרגישה שאני שמה מסכה, אבל בסופו של דבר
כשאני שמה אותה אני מרגישה יותר טוב.
אז אני שואלת את עצמי, מה כל כך רע בלשים מסכות?
הרי גם בתוך מסכה יש חלק מאתנו.
הרשתי לעצמי להוריד את המסכות ,את רובם לפחות...רק פעם אחת השבוע
מול הפסיכלוגית, הבטחתי לעצמי שאני אשתדל לעשות את זה, זה לא היה לי קל.
דברתי על כך שהיה לי נוח להיות מינית כשפגשתי את החברים, כי הרגשתי שזה בטוח
הרגשתי שאני יכולה להוציא ולהחצין את הביסקסואליות שלי בגלוי וזה לא יפגע באיש
"all fun and games ", והיא העירה שאחרי מה שעברתי לא מפתיע שיהיה חשוב לי שהכול בטוח ובהסכמה
היא הזכירה את התעללויות שעברתי מספר פעמים, זה לא הפעם הראשונה שמזכירים לי את זה במסגרת טיפולית
אבל זה הפעם הראשונה שמרכזים לזה כל כך הרבה פגישות ואני תוהה ,האם גם אחרי כל השנים זה עוד כל כך משפיע?
הלוואי שהתשובה הייתה לא, הלוואי שהממזרים האלו לא היו מנצחים.
נראה לי שקצת נדלקתי על הפסיכולוגית שלי, לא במובן המיני...
אולי קצת כתחליף אמא, אולי כשום דבר פשוט מצא חן בעיני כמה דברים שקרו בטיפול.
דבר ראשון, כשספרתי למטפלים שלי שאני ביסקסואלית, רוב הנשים נטו לקשר את זה, לתקיפה המינית שלי
לתחושה שכביכול סקס עם אישה הוא יותר בטוח, יותר רגשי. רוב הגברים נטו לראות אותי כבחורת מסיבות זורמת שמכורה לסקס.
אחד מהם אפילו אמר שכנראה בחיים לא אהיה מסופקת עד שאחייה בשלישיה, בעוד אין לי התנגדות למבנה חיים פוליאמורי.
המשפט הזה הוא ביפובי לחלוטין ואני מזועזעת מחוסר הידע של אנשים במערכת הבריאות הציבורית.
בכל מקרה כשספרתי למטפלים שלי שאני בסקסואלית גם עם בדרך עקיפה רובן הגיעו למסקנה שאני מבולבלת.
עכשיו לא שזה לא נכון, אני מבולבלת על הרבה דברים, הנטייה המינית שלי פשוט לא אחת מאותן דברים.
היא לא עשתה את זה, היא לא יצרה את ההנחה הראשונית שאני לא שלמה.
כן דברנו על מה שמסביב, על הקושי להיות שלם עם עצמך כשאת יודעת שאמא שלך לא תתמוך בך.
על הפחד מאיבוד חלק חשוב בתא המשפחתי, על הפחד לאכזב, שוב להרגיש לא מושלמת.
עוד דבר זה שבעוד שאם חלק מהפסיכלוגים שלי ,דברתי מעט על הבעיות שלי עם הגוף שלי.
על ההבנות שלי מעיין זה נובע. גם עם גמגמתי על זה חלקתי
מעולם שום מטפל לא שאל אותי מה השם הגברי שלי, בנקודה הזו ידעתי שאני אמשיך לבוא אליה
אני לא בטוחה אם ראתה אבל בפנים הסמקתי.
למעשה אף מטפל לא דיבר איתי על הגנדר קוויריות שלי בכלל, וזה לא לגמרי מפתיעה.
בפעם הראשונה שפניתי לעצמי בלשון זכר, ידיד טראנס שלי נעלב מזה עמוקות וחשב שאני לועגת לו
או משתמשת בזה בתור דבר מגניב ואופנתי בעוד הוא סובל ומרגיש בגוף הלא נכון.
לכן לא יותר מדי חברים יודעים,גם החברים שיודעים וקוראים לי לפעמים בשם הגברי שלי...לא נראה לי שהם לוקחים את זה ברצינות
זה גם לא משהו שאני מרגישה שאני ממש יכולה להסביר למשפחה
כמות האנשים שבאמת דברתי איתם על זה ברצינות עומדת על שלושה, ואני דברנית די גדולה..
לא פעם הרגשתי במערכת יחסים עם בחור סטרייטי שאני מוליכה אותו שולל
ולמעשה הוא שוכב שלא בידיעתו עם בחור.
מהבחינה הזו, מאוד הערכתי את סקיבוס היא תמיד שאלה אותי איך לקרוא לי ואף פעם לא לקחה את זה כדבר מובן מאליו
זה מבלי שיצא לי לנהל איתה שיחה על הנושא ברצינות.
היא לא ידעה את זה אבל אחד הדברים שהכי הפחידו אותי הייתה שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם כאישה
כי לא הייתי בטוחה שאני אוהבת אותה כאישה ,אלא מאוהבת בה הרבה יותר מהצד הגברי שבי.
אז כן, אין לי מושג איך הפסיכלוגית הזאת גרמה לי לפתוח את התיבת פנדורה הזאת
אבל זה אומר שהיא כנראה טובה
ולכן למרות החששות שלי בפוסט הקודם, אני אמשיך לבוא אליה.
חוץ מזה השבוע תיהיה הפעם הראשונה שיש לנו שתי פגישות בשבוע
נקווה שבפגישה הבאה אני לא אסמיק.
משהו קטן וטוב: 1. במפגש עם החברים הכרתי מישהי חדשה ובאותו יום כמה שעות אחרי שפעם ראשונה הכרתי אותה
והיא אמרה לי שהיא מאוהבת בי כאדם, כי אני אדם מדהים .
2. כל מי שטרח לקרוא עד לפה ♥
אני לא יודעת מי אני בלי כל המסכות, אבל כבר יש לי רעיון ראשון לציור
מקווה שזה לא יצא נדוש מידי.
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
