עומקים

קצת נשבר לי הלב לשמוע שאתה ככה

אני מתנחמת שעוד כמה ימים אני אתן לך חיבוק

ידוע לי היטב שאיש לא הבטיח גן של שושנים

אבל בכול זאת אני מרגישה שחסרה לי אפילו ההקלה הרגעית הקטנה.

אני כמובן מגששת ומגרדת כמה בכוח, אבל התמונה הגדולה ללא רחם מכה בראשי.

כשלעצמו היום שלי היה טוב עד הערב, טוב אבל מלבלבל.

שלושה ימי דם עוברים עלי.

ושבועיים אם לא יותר של משקל תקוע.

התחלתי ללכת למכון כושר, אבל כרגע הכאבים לא מאפשרים לי.

אני דואגת לארקרדו, אני רואה מישהו שחשוב לי מתחיל בכוח לארגן את חייו

למרות כאבים ובשרות רעות שעבר, אך חומות הבירוקרטיה נופלים עליו לבנה אחר לבנה.

אני מנסה להיות שם בשבילו, מנסה להתקשר ולדבר.

אבל הוא רחוק אף יותר, וזה קשה.

פתאום, מישהו שהוא חלק מהנוף שלי לפחות אחת לשבוע, מישהו שכמעט חלק ממשפחתי מצד אמא

ושחברי הטובים מכירים, פתאום אני קולטת שאני כבר לא רואה אותו חודש.

כמעט כל סופ"ש אנחנו מדברים על להפגש וכמעט כל סופ"ש זה לא אפשרי בסוף.

אבל באמת שאין לי זכות להתלונן,לא משנה כמה אני מתגעגעת

לחיבוקו המוחץ מידי, הוא זה שהחיים מפילים עליו לבנים כרגע.

אבל אני יודעת שזה גם משפיע עלי,

אני רעבה יותר, אני עצובה, והאנרגיה שלי נמוכה יותר.

כולי תקווה שזה לפחות כי הוא משאיל אותה ממני

שבצורה חמה גם עם רחוקה אחת, הוא מוצא בי עזר...

נרשמתי למכון כושר.

לקח לי הרבה זמן להחליט, בסופו של דבר בחרתי אחד לא יקר.

ושלמתי בתשלום אחד כדי שאם יפטרו אותיאני לא אצטרך לדאוג מאיפה אני אשלם.

אפילו קראתי את החוזה בדייקנות וביקשתי שישנו איפה שסיכמנו.

למרות שאני מודעת לחלוטין לשבועיים של בלבול ותהייה שזה העלה בי,

אני יודעת שהחלק הקשה עוד לפני.

ההתמדה.

לאו דוקא בגלל הקושי של התרגלים, אני טיפוס תחרותי למדי עם סף כאב די גבוהה.

אלא בגלל שאני אצטרך לגרור את עצמי מהשינה לשם או אחרי יום עבודה ארוך.

אני אצטרך להרגיל את עצמי לשגרה...

ועדיין עבורי זה החלק הקל בעניין ההתמדה.

אז מהו החלק הקשה?

החלק שהיה קשה כל חיי, דימוי גוף.

בחלק מהמכון יש מראות ליד המתקנים.

לצערי לפחות חלק מהזמן אני צריכה להתאמן במכשירים שמול המראות.

ואני לא בשמלה נוחה או נעלים גבוההת, אלא בבגדים צמודים שבהם אני מרגישה.

כי היקפי השומן שלי מדגשים את עצמם, קפלים בבטן בין אם קיימים ובין עם לא פשוט יוצאים מבעד לתאורת המראה.

ואני כל הזמן חושבת איך הסביבה מסביב תתפוס אותי

אני לא יכולה להמנע מהתחושה של שיפוט,של מבטי "מה השמנה הזו עושה כאן"

מן התחושה שגברים יסתכלו עלי על במכשירים ותנוחות שאני צריכה לעשות,בעיקר בתרגלי רגלים

שרק בשל העבודה שאני בגוף נשי מרגשים כאוטמית יותר מיניות

ויסתכלו על השומנים שלי ויגחכו עלי.

אני עוצמת את עיניי מנסה למצוא תנוחה במזרן שלא מופנת לאף אחד

עוצמת עיניים בתרגיל החזה, שמה אוזניות במתקנים

וממשיכה למרות החרדה.

בסוף האימון אני הולכת למקלחות מים חמים כפי שאני אוהבת וסאונה יבשה

אבל זה מרגיש לי חדירה לפרטיות לראות אחרות עירומות.

ו...מביך אותי כשמסתכלים עלי.

אולי  באמת אנסה ללכת יותר בבוקר,

אמור להיות פחות א/נשים אז

אחלו לי בהצלחה