אני מקיפה את עצמי באנשים ,משתדלת לראות את החברים שלי
את דון לון,לדבר עם גאטו ולאחרונה לראות הרבה את מריאנה
אני נותנת לעצמי לקבל עצות מהרבה אנשים,ולהשוות יצירות ספרותיות עם השותפה שלי במעונות.
החום האנושי מרגיש לי טוב.
ובכל זאת אני מפחדת מעט לחצות את הקווים.
אני מפחדת להתאהב באנשים, כי אני רואה על עצמי בשניות איך אני נהפכת לאובססבית
האימפולסים שלי עצרו אותי מלתפקד כדי שאני אפסיק להתנגש בקירות
הגיע הזמן שלי להכיר את עצמי,ברור לי שכרגע זה הדבר הכי טוב לעצמי
בכל זאת חסרה לי התחושה הרכה הזאת ,חסר לי המגע,חסר לי החום הזה בלב
החיוך כשמדברים אליה או אליו. כשאתה מאוהב לפעמים אתה בהיי לפעמים את בדאון אבל תמיד יש מישהו לפנות אליו,בכל אופן כל עוד זה לא חד צדדי, כמו שקרה לי לעיתים כו רבות..
אבל זוהי בדיוק הבעיה שלי כרגע עם אהבה, אם אני אהיה מאוהבת
אני שוב אמצא את עצמי עושה הכל למישהו אחר.זוהי שוב דרך מבחינתי להתחמק מאהבה עצמית מהחלטות למען העתיד שלי,מלדאוג שאני אהיה מאושרת, אל תיקחו זאת לא נכון אם תיהיה לי אהבה טובה בטח אהיה מאושרת, אבל אם פרט לכך אני אתלה את עצמי על אותו אדם, אני אהיה גם אובססבית ובסוף אם נפרד (כמו שקורה הרבה בחיים) אני אבד את הדבר שעשיתי את הבחירות רק למענו.
גילתי זאת בלב כבד,אבל אני נותנת לעצמי את הזמן
אני אעבוד עם עצמי, אני אתעייץ עם פסכלוגים
ואז כאשר ועם בכלל אתחיל קשר, זה יהיה מתוך שלמות,אני אהיה אדם שלם
אני אלמד לא לוותר על כל הרצונות שלי ואז אוכל לתת לאדם השני משהו ולא רק צל חיוור ומעריץ
ונכון המחשבה על הנושא מאוד קשה לי, אבל אני חושבת עליה עם חיוך
כיוון שגם כך אני מקופת באהבה וחום אנושי,זוהי אהבה מסוג אחר
אבל זה מה שאני צריכה כדי להתחיל לאהוב את עצמי, ואני בדרך לשם
שלכם לילי
שנלחמת על עצמה ,ועל הרוגע שלה
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
