עומקים

הַחַיְזָרִים/ צ'ארלס בוקובסקי (במקור: The Aliens )

אַתָּה בֶּטַח לֹא תַּאֲמִין,

אֲבָל יֵשׁ אֲנָשִׁים

שֶׁכִּמְעַט וְלֹא פּוֹגְשִׁים

סֵבֶל בְּחַיֵּיהֶם.

הֵם נִרְאִים טוֹב וְיְשֵׁנִים מְעֻלֶּה.

הֵם מַבְּסוּטִים עִם הַחַיִּים

בִּמְחִצַּת מִשְׁפַּחְתָּם.

הֵם אֵינָם מֻדְאָגִים

וְלָרֹב חָשִׁים נִפְלָא.

וּכְשֶׁהֵם מֵתִים

זֶה מָוֶת נְשִׁיקָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל 

בַּמִּטָּה שֶׁלָּהֶם.

אַתָּה בֶּטַח לֹא מַאֲמִין,

אַךְ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה בְּהֶחְלֵט

קַיָּמִים.

אֲבָל אֲנִי לֹא,

אֲנִי מַמָּשׁ לֹא אֶחָד מֵהֵם,

אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מִתְקָרֵב לִהְיוֹת כְּמוֹ הֵם.

אֲבָל הֵם

אֵי שָׁם

וַאֲנִי פֹּה.

כן, גם אני מזדהה עם הכאב שהשיר הזה מתאר

כן, אני מבינה מאיפה את באה, וכמה לא נעים לעשות את המסע מנקודת הפתיחה הזו.

וכן, המסע ארוך.

כואב לי, אני מרגישה שעד שאני מתחילה להתקדם לאיזשהו כיוון ידידים שלי הולכים אחורה.

והם כל כך דומים אבל לא מוכנים לעזור אחד לשני.

לא מוכנים לקבל את העזרה שלנו כי הכוחות שלנו מוגבלים.

אני מדברת ומנסה לחדור את השיריון שלך ואתה רק חוזר אחרי אותה השורה

אני מקשיבה למילים הדוקרות שלך, אתה חוזר עליהם כמו צאנט

כאילו שמהם יצא הכישוף ואתה מקסים את עצמך להאמין בהם

ואתה מקסים את האנרגיה שלך שתמש לך חרב.

אתה יודע הרי שלפעמים העט חדה יותר מהחרב.

אתה יודע שלפעמים הקול נשמע יותר מהשכל.

אבל אתה ממשיך בשלך, מאמין שזה קול ההגיון ולא מקבל שום דבר אחר.

אתה מורד בממשל החיצוני ויוצר דיקטוטריה פנימית.

היית שיכור וכנראה לא היה משמועת עבורך לזה אבל ישנת על החזה שלי אחרי לילה סחוט

ואני זוכרת כמה רציתי להגן עלייך אז, כמה אני רוצה להגן עליך עכשיו.

וזה כואב לי לראות שאני לא מסוגלת. 

זה כואב לי לדעת שאם זה הרצון האמיתי שלך איש לא יעצור בעדך ובמידה מסוימת זה מסוכן לנסות

אני יודעת כמה כואב לך כמה קשה הדרך,כמה נוראית התחושה שהדבר שאתה מחכה לו הוא למות

רק הרחמים האלו מהאלים הוא מה שנשאר לחלום. 

אני מכירה את זה טוב מידי, קרוב מידי יקירה

כואב לי שאני מתחילה מעט לעלות ואנשים שיקרים לי מתחילים ליפול,

ואין שום דבר שאני יכולה לעשות.

אני נאבקת בחול ואבק, כי שניכם יודעים הכי טוב ובכל זאת בוחרים ליפול.

כואב לי שהבחירה היחידה שאני יכולה לעשות היא להחליט עם ליפול אתכם

כי אין לכם מושג כמה כאב אתם מפילים עלי.

(בחלק הראשון של הלילה הארוך ההוא הקשבתי לך בישיבה ולא זזתי כי הרגליים השתתקו לי.

זזתי אלייך כשאיימת בלהב כמעט בזחילה כי רק כך הייתי מסוגלת לזוז)

ואני מרגישה שאני האחרונה שעוד נותרתי ואני מסרבת לוותר עליכם

I refuse

I refuse

I refuse

אבל זה משנה משהו?

אני מרגישה ברת מזל שבאים הרבה אנשים היום הביתה, לא הייתי שורדת שקט היום.