עומקים

לאחר יותר מעשר שנים של כתיבה

הבלוג הזה מרגיש כמו חלק מהD.N.A שלי

אני אוהבת לכתוב פה, מעין תחושה של שחרור מכול הלחץ

אבל בזמן האחרון נוכח הלימודים של התואר, העבודה והחיים הרומנטים ,והאישים.

אני מרגישה שאני כותבת במקרה הטוב פעם בשלוש שבועות בערך בזמן האחרון
וזה שאני פשוט ישאר את הבלוג הזה שהיה בחמים, שקיבל אפילו פעם אחת הכרה מן העורכים

ובעיקר שחלק מחיי כבר 12 שנים להעלמות ושיכחה של הזמן נראת לי אנטי קלמיטתית בצורה נוראית.

אני לא אותו אדם שהייתי כפתחתי את הבלוג השתנתי מגיל 12 המון
ובכול זאת יש הרבה  

כמעט שאין לי כזה

עבודה ענקית עד ה25 לדצמבר עם מישהי מהלימודים אז חייבים לעשות בזמן

כי לא מוכנה לדפוק עוד מישהי על התעצלות צפוית שעות של בכי מול המחשב

יהיה לי בית לבד כי המשפחה נוסעת לחול וכל מה שאני חושבת זה "מצויין יהיה לי זמן ללמוד"

כנראה שבאמת הזדקנתי

אבל היי בקרוב תיהיה מסיבה ה"לא יום הולדת שלי רק של מראינה אפילו שנולדנו באותו תאריך"

למרות המרמור מסיבה כפית מדהימה מלאת אלכוהל ובעיקר יום אחרי שהעבודה העצומה שאני צריכה לעשות  נגמרת.

בברכת לעבודה ולישיבה על התחת

לילי,וחוסר ריכוז

נ.ב.

הרגע הזה ש