עומקים

כולם אומרים שזה עניין של ללחוץ על סוויץ אף אחד לא מסביר לי איפה המתג

ועד שאני אמצע מתג

הנה מה שיהיה שאלי יהיה כתוב בקטלוג על התערוכה שלי

בהנחה שלא יערכו את זה למוות

מרובעת

פרטים טכניים:

ילידת 85 ,למדה אמנות מהתיכון, מסיימת השנה תואר באמנות ותואר בתיאטרון,מידת חזייה F85

כל היצירות הן באקריליק על בד מגודל 40 על 40 ועד ל מטר על מטר

פרטים פחות טכניים:

אני אעשה את הטעות הראשונה שאמנית יכולה לעשות ואני אצהיר שלא עשיתי את זה מתוך אג'נדה.

 יש דברים אשר אנחנו לא בחרנו: למי נולדנו, באיזה מין נולדנו, הנטייה המינית שלנו. אז אצלי זה מרובעים ואמנות. זה לא שהעובדות שלי חיות בשלום עם המסגרת שלהם בדיוק ההפך היצריות שלי מרדניות ,אקספרסיביות וכמעט פוביסטיות . אלו הן יצירות של הפכים אבדנות ואלימות אל מול רצון לחיות ותשוקה, אך האירוניה של החיים היא שיצרים אלו מקבילים.

כך גם היצירות האלו לא יכלו לי להסתדר עם העיגול הרך הוא סתם מקבילית

וכך בתוך ילדה חנונית ומרובעת לה כמוני מסתתרת לה אמנית פרועה

ואם מצאתם אג'נדה אז אולי גם אתם קצת מרובעים..

בין מיליון התוכניות הבלתי אפשריות שהם הלימודים והניסיון לחיות

החלטתי לקחת בסדר ולאט אחד אחד

הצלחתי ביומים להרגע מן הסטרס שהכניס אותי לfood attack

שמתוצאתיו אני לא מרוצה למצב שבו הכל מאורגן לאט

טוב הכל תיהיה הגזמה אבל הרוב.

הצלחתי להשקיע בלימודים שהם באמת חשובים לי ולהגיע למצב שאני מוצאת איזון ומקום לכל

העובדה שהצלחתי לקום היום ליום לחוץ בשביל אמנות ולגמור בערב בזמן את העבודה התארוטתית לתאטרון

זו אחת הגאוות הקטנות שלי.

אבל האמת שזה לא היה מרכז המחשבות שלי

הנה כמה מחשבות קטנות מהיום שגרמו לי להיות שמחה:

אחת מסתבר שאני לא כל כך גרועה בגינון

היה לי היום בגדים תאטרלים מעט גברים במראה עם כובע משלים וורד

נתתי את הורד לאליס מתנה ,כחלק ממסע לכבוד יום הולדת שלה

ראו אתנו הולכים ביחד לסרט כשיש לה ורוד ולי על התיק יש מספר סיכות שמציינים גאווה

הנה אחת מהן:

במונית דיברנו על זוגיות ביסקסואלית,גם על בנים וגם על בנות והנהג עדיין היה ממש ממש נחמד

במסעדה המלצר חשב שאני ואליס זוג והתייחס אלינו יפה וניסה לסדר (עם כי באיחור אווירה)

כמו כן אני רוצה לציין שדודה של אליס נחמדה ביותר ויצא לנו להתקל בה במקרה

סוף סוף אני ואליס ראינו ביחד את אליס בארץ הפלאות

 בסופו של דבר בשיחה עם אליס הגעתי למסקנה שאני לאט לאט לומדת לקחת דברים לאט

וכן זה קטן אבל משמח

אצלי לא פעם מצב נפשי נוטה להפוך למצב פיזי ולהפך.

לכן לא מפתיע אותי שאני עייפה מאוד לאחרונה.

הרבה מכם ודאי מהנהנים עכשיו , מי לא מכיר את העייפות של הלחץ והשגרה?

אלא שהחלק הזה יהיה טועה.

הלחץ השיגרתי נראה כרגע כמצב היחיד בו אני מתפקדת

הנה עכשיו אני בבית משפחתי, לרוב המקום מטעין אותי באנרגיה

כרגע אני עם פרצוף חמוץ ומדוכאת כל היום ומתה לישון אבל לא נראה לי שאני ארדם.

חשבתי שעברתי את התקופה הקשה ,אחרי הכל הפסקתי לחשוב על האפשריות האין סופיות לקפיצה שהמשכן לאומניות בחיפה מאפשר

(אני צוחקת כמובן זו דרך נוראית למות, כל כך הרבה זמן להתחרט ובכל זאת מי הגאון ששם ליד אמנים,דבר שמי כמוני יודע מוטל בספק מצבו הנפשי כל כך הרבה דרכים למות?) .

אבל הכל נראה מסובך יותר ,עוד לא סיימתי את התואר הראשון

והנה כבר כל חברי משפחתי נאספים ושואלים מה עשה בתואר השני ובכלל בשארית חיי הקרירה שלי

וכל אחד מייעץ לכיוון אחר ואז כשאני מנסה להרגע מזה ולזכור שיש לי עוד זמן רב נכנסת אמא של אמא בהצהרה

"אוי כמה אני רוצה להיות בחתונה שלך". ברור לי שהתשובה הרואיה תיהיה "כן סבתא גם אני מקווה שכך אבל אני משתדלת למצוא גבר נחמד שעבוד טוב עם עדיפות לאשכנזי". רק שהמוח שלי היה עסוק בלצעק "לא! אני לא רוצה להתחתן" ואז עבר במהירות על שאלה ערת גורל "אם אני אגיד לה שאני רוצה להתחתן עם אישה האם אי תעבור חזרה לבריאה ותתן לי קצת שקט?" נוכח המחשבות האלו חייכתי אמרתי "נראה סבתא" והלכתי לשעת שינה "וטיפוח".

אם אני אהיה כנה לרגע ,המצב הוא לא כל כך נורא ,משעמם למדי אם כבר.

הדיכאון הוא נוזל שחור ועכר שאני חופפת כל בוקר ולרוב זה מספיק עד הערב פחות או יותר.

הוא הפך להרגל, כרגע אני תקועה איתו ואין פיתרון.

למעשה זאת לא הגדרה נכונה כיוון שיש פיתרון,אלא שמרוב שהפיתרון ברור ונהיר .

הוא בשום פנים לא מתקבל על הדעת כאחד ישים.

זה קל מאוד לדעת שהשלב הבא שנשאר הוא "פשוט להרגיש שלמה עם עצמך ולקבל את עצמך כמו שאת\ה"

זה הרבה יותר קשה פשוט לעשות את זה,התשאול היומי המאוס של "אז איך אני מרגיש היום?" מגיע בשלב מסוים לרמה של סחיטה רגישית

אנשים אומרים שזה "רק עניין של ללחוץ על סוויץ" ,העניין שהם מפספסים להגיד לך  שהמוח שלך הוא כמו מערכת חשמל ישנה שמפחיד להרים

את הסוויצים עם החלודה שלא לדבר על איזו פעולה שוברת אצבע מתג יום יומי כזה יכול להיות.

בסופו של דבר לקבל את עצמך אמור להפוך שגרה של דכאונות לשגרה של קבלה עצמית

וכמו כל דבר שבשגרה החרדות והדיכאון הזה יעבור בצורה הפשוטה הבאה:

אני אשב בוקר אחד ליד הספה אעשה שום דבר מיוחד ואז אקלוט שאין לי את זה יותר,אחייך בהקלה אגרד באיזור הבטן ואמשיך לצפות בטלווזיה.

עד אז סחטנות רגישית,נסינות מאמצים יום יומיים ותסכול מכך שאין פיתרון מהאגדות יזרקו

אותי הישר לחיקה החם של הכרית שלי,אבל כמו שסיכמנו להזרק לחיקה של כרית עדיף מלהזריק מחיקו של גשר

יש רק בעיה אחת עם השינה שלי, אני יוכלה להיות עייפה כל היום ועדיין לא להרדם.

שלכם ישנונית במיוחד,

לילי

איפשהו בין גיל 12 ל14 שמעתי את הגארבג לראשונה וגם אז די אהבתי את שתי אלו

אבל בזמן האחרון זה יותר קרוב לליבי