עומקים

כשהם הגיעו אפילו המחזור שלי התחיל

הציון האחרון הגיע 86, מזל טוב יש לי תואר.

והלכתי לפסיכלוגית שמה אני מלטפת חתול שחור וגדול שהיא קיבלה בנתיים למשמרת

הוא מזכיר לי איקונים של שני בלוגים אוהבים.

אני מנסה להסביר לה וביום ראשון אני אצטרך להסביר לפסכאטרית, איך אני מרגישה.

זה קצת מצחיק אותי, כי אני אמורה להסביר משהו שאני לא לגמרי מבינה

אני התחלתי לרקוד, לא כשאנשים מסתכלים ולא להרבה זמן.

אני לא בטוחה האם ניתן לקרוא לזה ריקוד, יותר הנעת אברים לצללי הטלווזיה.

ובכול זאת עדיף על ישיבה.

התחלתי גם ללכת, פעולה פשוטה שרובכם עושים כל יום.

ובכל זאת סבתא שלי הייתה לחוצה לגמרי.

המחשבה שאני אהיה שם לבד. היא פחדה שאבא יתעצבן אליה,יגיד שהיא לא שמרה  עלי מספיק טוב.

אבל ברור לי שאני לא אתאבד,לא בהליכה בכול אופן.

זוהי פיסת החופש הראשונה שניתנה לי, אני לא רוצה לדפוק את זה.

כנראה שהייתי משכנעת כי היא נתנה לי לצאת, הלכתי שעה שירי מטאל אפים ליוו את דרכי

יש לי כוונה להחליף מעט את הרצינות עם מעט שירי אנימה.

לא יקרה כלום אם אתפקע פתאום באמצע הדרך, אני גם ככה מתרגשת מידי.

רק הליכה , לעיתים נדמה לי שאני מסתכלת על זה כמעמד הר סיני.

דוקא הספרוט הכי קשה בנתיים הוא לעמוד ולבשל

לא כי זה קשה נורא, אבל נסו אתם לעמוד ולבשל לשמונה אנשים

הגבול בין שנאה לאהבה הוא דק מאוד, וכך כנראה גם הגבול בין שנאה עצמית לאהבה עצמית.

בשלב מסוים של השנאה אנחנו מגלים את החלקים שאנו אוהבים בה, את הרגעים העדינים שנותנים לנו

בצורה מסוימת גם לאהוב את עצמנו.

בצורה המעותת הזו אנרוקסיות מתאהבות במחלה, ראות בה בובה, חברה ,מישהי קבועה שכשכולם הלכו תמיד נשארת שם

הם יצרות לה שם, ולחלוטין מתאהבות בה.

זו אהבה יפה אבל לעיתים קרובות מסוכנת לחלוטין.

תמיד אהבתי אמבטתיות חמות, ואחרי האקסית אהבתי אמבטתיות רותחות

לרוב זה הרגוע, לפעמים התחושה שהחמימות מכילה הכול

הפעם זה היכלות שלי לשרוט עם הידיים שוב ושוב את הגוף לראות קווי מיים אדומיים

אני כבר לא יכולה להגיד אם זו אהבה, שנאה עצמית, או סתם אובססיה מסויימת לניקיון

כמו ברוב המקרים האלו, זה ודאי שילוב של הכול ביחד.

המחלות שלי לוקחות תור על מי משתלט לי על הגוף, האובדנות נגמרת עם הבוקר

ואז הדיכאון מתחיל, כשהוא נגמר אני פשוט מרגישה ריקנות,ואחר כך אני פשוט מרגישה שמנה.

צד אחד דוחף לי את האצבעות לגרון,והשני דוחף אותם החוצה.

יקח זמן עד שאגיע לדיאטנית אז אני מנסה לעשות מעט ספורט ,בתקווה לתחילתו של טיפול מונע.

ואני, אני מחייכת, לא הרבה בכל זאת דכאון.

זאת אהבה הרסנית, רותחת ושונאת

אבל זה גם גילוי אהבה, וזה אחד הראשונים שלי זה כחצי שנה.

הסטופר יעצר בשלוש בלילה.

זמן ההגעה שלהם חזרה לארץ.

שבועיים רגועים, אך מתוחים ומלאי המתנה יגמרו.

המון מה אם יגמרו, והגורל יחליט עם יהפכו לאמת או בדיה.

לא עוד לשאול מה אם אבא ירצה לאשפז אותי

לא עוד מה אם דעת הפסכאטרית תיהיה אשפוז

לא עוד מה אם אבא לא ירצה שאלמד תאוריה

לא עוד מתי אני אוכל ללכת לדאיטנית

ולא עוד מתי אני אלך לפסכיאטרית 

ואז אני אוכל להפטר מהחשד המה אם התרופות לא לגמרי עובדות.

אני מודאגת אבל מנסה לחפות על זה במה שצריך לקרות יקרה

כרגע הדבר היחיד הבטוח היא הפשטידה שאני וסבתא הכנו

זה נשמע קצת אנוכי, אבל אולי אם הייתי אנוכית הייתי נהנת מהבית הגדול והשקט רק לעצמי

אבל אני מתגעגת לאבא, אני מתגעגת לאחים שלי

אני רוצה לראות את הפרצופים הנלהבים שלהם אחרי המסע 

אני רוצה להיות מטרוטרת על ידי מאתיים תמונות פייסבוק של הטיול

אני רוצה שהם יעשו רעש 

אני רוצה שהם לא ישארו אותי לבד