עומקים

החיים מתחילים מסלול

אני מרגישה כמעט נורמלית

ממילא מעולם לא הרגשתי נורמלית לגמרי...

אני מצליחה לעבוד

ישנה לרוב אצל אבא ועוברת לאמא יום פה יום שם

שבוע הבא מנסה להיות כמה ימים בבית של אמא

ואז סופ"ש אצל החברה

כשאני מחבקת אותה 

והיא מכורבלת בזרועתי וזה הרגשה הכי נפלא בעולם

זה מחמם זה כל כך מרגש ...שזה לפעמים עושה כאב בטן

ועדיין אני רק רוצה עוד

אז כן, אני מחכה לסופ"ש

ב48 שעות דרך הסתכלות על העולם עבורי משתנה.

אני מנסה בכול כוחי לספר לעצמי שאני מסוגלת.

המנהלת שלי יודעת, היא לא מפטרת אותי, היא לא קוראת לי חולת נפש.

היא מעודדת אותי לבוא, להתמודד, לעבוד.

זה לא עבודה שיקומית , אני לא מרוויחה פחות...

שפטתית בתחילת התעסוקה שלי כל כך לא נכון את המנהלת.

אני מרגיש שהעולם שלי משתנה לטובה

שינוי תרופתי קל, ושינוי נפשי עמוק.

אני מאמן את המוח שלי להאמין שאני מסוגל

אני מאמן את הלב שלי להיות פתוח

אחרי קצת יותר משבועיים של חושך

הנשמה שלי שרה בקו דק ומפוחד, אבל היא שרה על תקווה

רגע של חסד,

החברה הייתה בארוחת ערב החג אצל אבא 

והיה נהדר

רגע של חרדה

מנסה לחזור לאמא דרך כנס

מגלה שהתרופה החדשה ואני לא מסתדרים

מגלה שאני צריכה תזכורות לא למות

רגע של דיכאון

מגלה שגם כשאבא מסיע אותי עד לעבודה

לא מסוגלת יותר מ4 ורבע שעות.

זה שגם לא הצלחתי לישון לפני כמעט לא עוזר

מתחרפנת בשעה שאנשים רוצים שאחזור בראשון

המנהלת יודעת, חלק ממני מקווה שתפטר אותי

חלק ממני מקווה למות