עומקים

אבל דברים אחרים נראים קטנים וחסרי משמעות

אני יודעת שאני מתקדמת וממשיכה הלאה בחיים

אבל המוות שלו עוד כואב לי.

אני מחייכת כי אני מתקדמת יפה בעבודה בזמן ששתי בנות אחרות כבר פוטרו

אני מחייכת כי אני חייבת להישמע שמחה כשאני מתקשרת להורים וילדים.

אני מחייכת כי משחק חדש שאני אוהבת יצא ויש לי אותו מקורי עם חולצה.

אני מחייכת כי אני עומדת פעם ראשונה להשתתף במשחק תפקידים

אני מחייכת כי אני נרשמת לתואר שני

אני מחייכת כי אני מתחילה ללמוד לתואריה

מבפנים אני מקללת את כולם בערך.

לא מבינה איך הכול נשאר כל כך רגיל

איך אחרי שאתה הולך ,השמש עדיין מעירה.

כמו דמיאן הירסט אני גם טועה על "הקלות הבלתי נסבלת של המוות"

הפנים שלך ביום ההלוויה הגוויה הריקה ,לא נמחקות לא מהראש

זה לא ינוח לפני שאני אנסה לצייר אני יודעת.

כשאני באה אלייך אני לא מחייכת.

אני באה כנה, ואתה לא רוצה אחרת.

אני באה להתעטף בחומך,ואתה מנסה לפענח את קרירותי.

למצוא היגיון בכאוס.

כשאני באה אלייך אני לא מחייכת, אבל זה בסדר כי בסופו של יום אתה גורם לי לחייך.

לפעמים חיבוק היא סיבה מספיק טובה להמשיך.

היה מצד אחד מקסים לראות את האנשים שהכרתי

בערך כשפתחתי את הבלוג הזה (10 שנים).

בכולם נשאר משהו מהעבר שלהם,ורבים מהם באמת הלכו לכיוון אמונתי.

אבל, צריך להסתכל למציאות בעיניים.

אנחנו כבר לא הנוער שהיינו.

הנעורים הלכו לרובנו ואין אפשרות להחזיר את העבר.

וכך בעוד יכלותי לשמוח עם כולם,לספר מהם על מצבי הטוב.

ולשמוע איפה הם בחיים.

אם מעטים מהם יכלתי לעשות שיחה מלאה וכנה.

למעשה רק אם אחד.

האדם היחיד משם שידעתי שלא משנה מה אגיד ,לא ישפוט אותי.

תחושה שפעם הייתה לי עם כולם שם.

תחושה שאני תוהה האם עם הזמן היא תיהיה ניתנת לשיחזור?

האם היא בגלל שינוים שאני עברתי או שינוים שהם עברו או סתם בגלל שעבר זמן?

ביום שבת אני הולכת לפגוש קבוצה של חברים חדשים, את רובם הכרתי בחצי שנה האחרונה.

 יהיה ממש מעניין לראות את הבדלי הגישה

אני תוהה האם זה יעיד על כמה שהשתנתי