עומקים

קרועה בין מחשבות ומנסה למצוא את הטוב בכול דבר

מנסה לנווט בין גל הקור השוטף אותי לפאניקה.

ובין החום ותחושת השייכות הנדירה שהרגשתי כאשר להקת המטאל שאני אוהבת הופיעה

בין החשש מלהיות עם החברה שלי

לבין הרצון להיות אתה.

הכמעט צורך להשאר כמה שיותר זמן במיטה לבדי

לבין התקווה להשאר כמה שיותר זמן בין אנשים במשפחה של אבי

ולהנות מתחושת החממה שהבית הזה משרה עלי.

בסך הכול מצבי טוב

אבל התקפי החרדה נמשכים

ובעוד אני חושבת על הדברים הטובים שבדרך

המוות של סבתי מצד אמא וגילוי המצבה הקרב מקשים עלי.

החברה אומרת שאני הסלע שלה, אבל אני מפחד לפעמים

שתחת שתינו נפתחת תהום של בעיות נפשיות ושישנו בהיתנו הסלע אחת של השני שוקעים

אני מנסה לחשוב חיובי, אבל מרגיש לי כאילו אני רק חצי מצליח.ה

עברה השבעה והלכנו לבחור עיצוב לקבר

האדם שדבר אתנו היה איש עסקים אבל רגיש

נוצרה לי התחושה שהוא אדם אמין

הוא דיבר איתי על אמנות והראה לי את ציור המינרלים שהוא עושה

צייר ראליסט בצורה מדהימה

קנאתי ביכלות שלו לדייק ככה

ובכך שהוא מצא עבודה קשה ככל שתיהיה שעדיין משלבת

משהו שהוא קשור אליה בתוכה ומשתלמת כספית.

החברה הביאה לי מפתח לדירה החדשה שלה

קצת בגלל הזמנים השונים של העבודה וכדי שלא אקום מוקדם

קצת כי תמיד צריך מפתח ספר

והרבה כי היא פשוט רוצה שאני אשתמש בו

שאהיה איתה הרבה 

זה מרגש אותי,זה יקר וערב לאוזני לשמוע

ולמרות זאת מפלצת החרדה משחיזה את ציפורניה

ואת השבת הזו הייתי צריכה לעצמי

לפני מספר ימים סבתא מצד אמא מתה,

אני עדיין לא לגמרי מבינה

איך אדם יכול רגע אחד להרגיש כל כך חי, ובשני פשוט לחדול.

מוזר לי לחשוב שאני לא אראה אותה יותר.

היום התקומה של שבת, ואמא עוד כמה שעות בבית עד שתחזור לשבעה בדירה של סבתא

ואני שומעת אותה ואת אחותי תוהים האם...

האם היו צריכים להספיק רק כמה דקות יותר בבית החולים?

האם לא הגזימו בתרופה שלה?

האם היינו צריכים בכול זאת להתעקש שתסע לאיטליה.

ולי יש האם קצת שונה

אני תוהה האם הייתי צריכה להגיד לה שלא תחכה לחתונה

האם הייתי צריכה להגיד לה על הביסקסואליות?

האם היא הייתה מגיבה כמו אמא ?...ואולי לא אחרי הכול דברה איתי על מלחינים הומואים שהיו ברוסיה בארון

האם הייתה מנסה שאלך לרב כמו על דברים אחרים שסרבתי?

האם לפחות הייתי צריכה לומר שיש לי חברה ושכרגע אני מאושרת?...

האם הייתי יכולה לדבר אתה על הבלבול המגדרי ,אולי  לא הביטוי הישיר

אבל בכל זאת המשפחה שלנו היו תמיד נשים חזקות, ואף פעם לא לגמרי דומה לסטנדרט של "האשה העדינה והשקט במטבח"

האם את החלקים האלו היא הייתה יכולה להכיל?.

ואולי עדיף לא לדעת, להבין שאהבה אותי ולא לנסות לחשוב במה האהבה הזו תלויה

להניח לדברים שאולי לא יכלה להבין , ולהבין שאהבה אותי כמיטב יכולתה...

אמא שאלה אותי לגבי השם הגברי ששמתי בפייס

מלמלתי בקצרה שזה רק כינוי וחזרתי לדבר על החלל הריק אחרי סבתא.

השעות בבית והאדם האחד פחות שחסר

העובדה שאני לא יכול לצאת לשום מקום פרט לעבודה,לבית ולשבעה

עד סופה של השבעה , רק מזכירה לי כמה הארון פה גדול.

וכמה אני מרגיש בודד בתוכו.

ובוכל זאת חמש חודשים של בתי חולים,

והיא הייתה אדם שכולו עצמאות , והיא סבלה

סבלה כל כך ועכשיו נגמר

ובחלק מסוים אני אפילו מקנא