| 6/2009
מכתב לאהבתי ה-16
אל תתפסי אותי במספר אני לא בטוחה לגמרי כמה אכזבות ואהבות היו לי
אבל זה היה סימבולי מספיק,הלוא זה היה גם גילך
את לא היית הירח הראשון שלי,הדבר הראשון שהסתמן בשמי האהבה שלי הייתה בת 17 כאשר הייתי על סף חציית הגבול מ19 ל20.
המיניות שלי שגילויה המבוהק כל כך הכניס אותי לדיכאון חרדתי כל כך השנה, הייתה הדבר שהוציא אותי מן הקודמות,הדיכאון שהיה לי על אהבתי הכואבת ביותר.
הצבא,ואי היכלות לדבר יותר עם אמי,אי היכלות להיות שק האיגרוף של אי הצלחותיה בחיים,שהולידו חצי שנה של ניתוק מוחלט ממנה.
רק אז,רק בניתוק מהגידול השמרני שלה ומציאת חברים חדשים,רק אז לראשונה נתקפתי בהבנה המפחידה כי אני גם נמשכת לבנות מיני
קבוצת החברים החדשה וגם שרידים מן הישנה תמכו בי,לא פחדתי כל כך כי ההבדל לא היה גדול כל כך, עשרים איש תמכו בצעדנו
רציתי לראשונה לעבור שנה אחרי אוניברסיטה לידה,היו לי ציפיות גדולות והציפיות האלו הן שהפחידו אותה והרחיקו אותה ממני.
בסופו של דבר היה זה לטובה,חיבתי אליה לא נעלמה אך כאשר אני רואה את זגוגיתה היום אני מבינה כמה היא לא מתאימה לי.
כאשר נפרדנו הבטחתי לעצמי כי לא אצא עם מישהו מתחת לגיל 20 ,כי המקום שאני בחיים בו שונה כל כך.
זה היה הכלל הראשון שהפרתי כאשר התאהבתי בך,אך מתוך הקשר איתה מהניסיון הזה גם ידעתי
ממך לא ציפתי לכלום,קיבלתי אותך איך שאת,כל עוד נתת לי להרגיש הייתי קלה ופשוטה
ללא מסכות הייתי אני,הייתי רגועה כל כך ומאושרת לידך,וזה אולי הסיבה שהתאהבת בי.
כן, גם למון הזו הייה דמיון עלייך,שתיכן הייתן גינגיות
ושתיכן הרשתן לעצמכם להיות רכות ורגישות רק לידי
שתיכן הייתם מפותחת לגילכם גם מינית
אם שניכם חלק מהתפתחות הקשר הייתה דרך role play
אינטרנטי כתוב היטב ומוצלח ברמה שאין לתאר
בכל זאת עד לפני חודש
לא חשבתי על כך בכלל,שניכן למרות הדימיון אישיות כל כך שונה
את שניכם אהבתי בנסיבות שונות,אז למה אני מספרת זאת
כי אני לא רוצה שאחרים יספרו לך,אני לא רוצה שתחשבי שמילאת לי איזו
משבצת כתובה מראש,אני לא רוצה שתחשבי לרגע שהאהבה שלי אלייך לא הייתה אמתית.
תשאלי את גאטו מעטים הפעמים שהפסקתי קשר ושנייה אחרי לא הסקתי פשוט שלא באמת אהבתי
אבל בגלל זה כנראה אהבתי לראות בך הליצן שלי,המפתה היפיפה,הבחורה העדינה והמקסימה בעלת הנמשים המנמרות.
ולא ראיתי בך רק ירח,הירח שלא יכול בלי השמש,אבל תמיד נראה כניצב בודד לא נענה לאיש.
ביום ההוא באיקון כאשר רצית אותי באמת בכית,באמת לא חשבתי שזה יקרה.
אבל ראיתי כמה את נינוחה לידי תמיד,אהבתי אותך ולכן חשבתי,שמתישהו אולי תאהבי אותי
ואולי אני כבר רגילה לכך שלא אוהבים אותי, וכמו חוסר הקשר שלי עם king גם זה יסתיים
פשוט כי לא אוכל להעריץ אותך לנצח. אבל באותו ערב כשסבננו שעות באי השקט שלך ברחוב
באמת ובתמים לא הייתה מאושרת ממני.
הדמעות מתחילות שוב כמה טיפשי מצידי הצעד הזה
אני לא חושבת שתוספי לקרוא כאן ובכל זאת הבטחתי לעצמי
את הצעד הזה.
מה גרם לחרדה, האם זה היה בגלל שלראשונה אהבתי ללא תנאי
האם ההבנה לראשונה שבנות יכלות לרצות אותי וזה עלול להיות שבעתידי אמצא את עצמי
בקשר מורכב אם אישה, האם זה הדברים הקשים שעוברים על חיי ועברו ,אי השלמות העצמית
והנזקים הפסכלוגים,המסכות אומץ שאני שמתי מול העולם (ולרוב גם מולך כי שתינו פחדנו נאשות כל כך לא לפגוע)
למען ההגינות,כנראה השילוב של הכל ביחד
ביחד מחשש שמוכר לך החשש לאבד את השליטה
לפתע לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי יותר
ולא ידעתי אם טוב לי יהיה יותר אם אהיה איתך כאשר החרדה מתפקדת במקומי
או להפרד ממך ולהיות האהבה הראשונה והבוגדנית.
זה היה כלל החיים השני שנשבר לאיטו התרסק,הייתה לי חרטה,לא משנה באיזה כיוון פניתי
בפגישתנו האחרונה אמרת שאני צריכה להתחרט רק על כך שאני מתבוססת בדיכאון
יותר מהכול זה הכעיס אותי, אז הנה כמה דברים:
בגיל 4 ההורים שלי התגרשו
בגיל 6 אמא שלי השלימה עם זה
קצת לפני גיל 12 היא התחתנה מחדש עם בעלה לשעבר האחרון
ממנו התגרשה בשנתיים שלוש שקדמו לגירושים הוא איים בהרגיתה כמעט כל יום
וחזר להשתכר בחצי שנה האחרונה למרות שהיא הוציאה אותו משכרות שנה וחצי לפני
בגיל 12 עברתי 2 נסינות אונס על ידי זרים (אחד מהם רבי אגב)
בגיל 12 אמא שלי החלה לחלות בסרטן ולהאשים אותי בחוסר יכלותה בחיים
בגיל 12 הייתי כמעט אנרוקסית בעלת משקל גבולי
בגיל 12 עמדתי על הכביש והחלטתי האם אני הולכת למות או להמשיך לחיות
בגיל 12 לא הייתי מסוגלת לדבר במשך חצי שנה אחרי ניסיון האונס הראשון
המכונית עברה ואני נשארתי. אבל בגיל 12 הייתה התפתחות הרוחנית הראשונה שלי
בגיל הזה התחלתי לכתוב שירים.
עד גיל 14 אני הייתי הבן אדם שמגדל את אחותי הקטנה הכי הרבה
בגיל 14 עליתי ב30 קילו מעל המשקל שלי
בגיל 14 ידידה שלי עשתה שיחה אנונמית ודיווחה על הזנחה
בגיל 14 החבר הראשון שאיתו רק התנשקתי ליכלך לכל בית הספר שעשית איתו סקס
כשבעטתי לו בביצים זה היה מכיון שבנוסף על כך הוא טען שהמסטיק על המדרכה יפה יותר ממני
זו גם הייתה הסיבה שיועצת בית הספר הסבירה לרצון להעביר אותי לאבי.
בגיל 14 הגעתי לדרגה החברתית הנמוכה ביותר שיכלותי וכל הפסקה נלחמתי או התחמקתי מ4 בנים
רק שתיים מהם באמת הכרתי,אני פשוט נראתי להם כשק איגרוף שמן
בקיץ של גיל 14 עברתי לאבי,לראשונה מזה זמן רב נקנו לי בגדים וחזיות במידה שלי.
התפתחות הרוחנית התחילה מגילוי טארוט דרך גילו מוזיקה מטאל
אני לא גאה בדרך הגילוי כי את הדיסקמן והדיסק גנבתי (הוא גם שימש אותי עד סוף התיכון)
אבל זה לדעתי היה הדבר שהציל אותי מלהשתגע.
בגיל 16 התאהבתי בפעם הראשונה במי שעתיד להיות האקס המיתלוגי שלי ולנעוץ בי סכין חדה שלוש שנים אחרי
בגיל 16 הייתי מוכנה להודות שיש לי לקיות למידה
רק בגיל 16 הרגשתי שלראשונה מצאתי את הסביבה לה אני שייכת (סביבה שתתערר ותשתנה כמעט לגמרי עדו גיל 22 בערך)
בגיל 17 נעצה בי משהי שבטחתי בה סכין בלב בגב
בגיל 18 אירע ניסיון האונס השלישי שלי
בגיל 19 עברתי את הדיכאון הראשון שלי בצבא,החבר המיתלוגי אליו אפרט מאוחר יותר כמובן לא היה שם לצידי
בגיל 19 וחצי גילתי את משכתי לבנות לראשונה,עבדתי אז אם אנשים הומופובים בעבודה טובה ששנאתי והרגשתי כמהלכת עם שלט לסבית ענקי
רק בגיל 20 בערך הקשר ביני לבין אמי הפך לבריא בצורה יחסית.
בגיל 22 קצת לפני שיצאנו הודעת למידע לא מהיימן מצאתי את עצמי לבד בתל אביב של שלוש לפנות בוקר
בייקר שסמכתי עליו שיהיה שם לפחות כשיש סכנה אמתית,ישן וזה גרם לי לאבד את האמון האחרון בו
באותו לילה ניסו לאנוס אותי פעמיים ,פעם אחת טעיתי בבן האדם וזה כמעט הסיעה אותי למקום שאני לא מכירה
אך מסתבר שאני טובה ממנו בפסכלוגיה הפוכה,על השני צרחתי בקול גדול שהעיר את השוטרים
וכשהלכתי לשירותים לפשוט את הבגד הארוך ולעשות מה שעושים בשירותים פרצתי בבכי אז הציץ בשקט בחור שחום עור עלי משירותי הנשים
אליו כמעט דרכתי,לא תפקדתי שבוע אחרי,למזלי הרע והטוב באותו שבוע אמי הייתה בחול אם אחותי ולא נדרשתי לתפקד
אני לא אפרט יותר,אני רק יגיד דבר אחד
כן,אני מיללת כאן,כן נתתי לעצמי לילל המון
כן כואב לי וכן אני אדבר על זה, אבל רוב האנשים שחוו
רבע ממה שעבר עלי (ולמרות המראה הארוך לא באמת כתבתי הכול)
לא הצליחו להתקדם אם הם באמת טבעו בדיכאון וגם אני לא
ההליכה לפסיכלוגים,הדיבור על זה,הכתיבה, זה הכול עבודה עצמית זה הכל עבודה קשה
אני מנסה לשפר את עצמי כל יום,רוב בני האדם אפילו לא מנסים
והאמת היא שאת לא ידעת אלי כלום אם באמת מה שחשבת זה שאני טובעת
אבל לדעתי זה לא משחשבת ,רצית אותי וזה כאב
שנינו עזבנו קשר כשאנחנו עדיין מאוהבת ולכן היה קשה כל כך להרפות מזה
הקשר הזה היה משמעותי מבחנתי ואני הרי הייתי אהבה ראשונה זה היה משמעותי גם מבחינתך.
הקשר הזה סימל הרבה והיה קשה לסגור אותו.אם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי מנסה לשכנע אותך
לא לפתור את הריב עם ההורים בבריחה לא הייתי מעורבת בניסיון לחפש אותך,לא הייתי פותחת את המסנגר שלי במחשבה
שאולי תצטרכי מישהו לדבר איתו,וכשהייתי במצב כזה חששתי שאולי גם את חושבת על התאבדות
כל כך כעסת עלי שלא הבנתי,לא ידעת שבאותו הרגע שקלתי טרמפים אל תוך הלילה הגעה לישוב שלך וחשיבה על כל דרך ועזרה שלא תתאבדי
מהניסיון עם רוברט עם היית נשארת והיית מרעילה אותך בפחדים שלי חודשים על חודשים
את לא היית עומדת בזה,הזמן טרם לימד אותך והיו לך הרבה דאגות אחרות.
כשעזבתי אותך חששתי שאני עלולה להתאבד ,גאטו מאשים את עצמו במות אהבתו הראשונה
ולא רציתי שאחריות כזו תיהיה עלייך,למה איפוא לא חזרתי אלייך כשאפשרות זו הייתה פחות קיימת?
מכמה סיבות,האחת לא חשבתי שאני כרגע מוכנה לקשר,השנייה לא חשבתי שאני יוכלה להבטיח לך קשר שיחזיק
השנה לא היה לי כמעט זמן לכלום,כאשר ראיתי את חוסר התקשורות ביננו גם הבנתי שכנראה לגיל יש השפעה
אמרתי לך לשנוא אותי עם זה יעזור לך לעבור הלאה
אם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי מקווה כל הזמן שתפסיקי לחשוב עלי ותמצאי מישהו\י אחר,לא הייתי חושבת כלל שרק כך אני אוכל להשתחרר
כי לו לא הייתי אוהבת אותך לא היה אכפת לי כנראה כלל.
עד כמה קשה היה לי להגיע למצעד הגאווה סיפרתי כבר בפוסט הקודם
אולי מתוך היותי אדם קטן אך העובדה שכאשר הורדת לי את הגאווה ,מתוך עקשנות וגאווה יכלתי להמשיך הלאה.
וגם כעסתי כי הבנתי שחוסר התקשורות הוא שאת כנראה מעולם לא הבנת את הצד שלי.
אני לא יודעת מה הלאה,אך סף החרדות שלי קטן יותר,אני מסתכלת כול יום על אותו היום ומשתדלת לא לחשוב על עתיד מורכב
אחרי הקשר איתך והפגיעה שאפתי שוב להפוך אט אט לאדם טוב יותר, אני מקווה שבסופו של דבר אני אסתדר
בגיל 16 התחלתי להרגיש כמו יוקי איירי בגיל 23 הבנתי למה אבל היי אפילו לא הצליח
בגיל 19 עברתי אחרי שנה שאותה זכרתי כתשע חודשים לידה סימבולית אבל לקחו עוד כמה שנים מהלידה הזו ועד שלמדתי ללכת
אני לא מתה ונולדת מחדש ביום אחד,זה מורכב יותר אני לא מתה כלל בבסיס אני אותו אדם,אבל אני מאוד שונה.
אני טועה מה יוצא ממני כעת. ואנני בטוחה אבל משהו מתחיל אחרי 8 חודשיים מסוייטים
אני לא בטוחה שאני עוזבת אני עושה את הדבר הטוב ביותר,אני פשוט הולכת על השיטה הסקוטית
תיהיה משוגע ואמיץ אם אני טועה ברצוני לטעות בכול הכוח לגמרי
ומחר לקחת בקבוק וויסקי מובחר ולצרוח "לעזאזל נדפקתי"
להיות בטוחה שלפחות הלכתי עם ההחלטה עד הסוף
כשעזבתי הבטחתי שאני לא עושה את זה כי זה החלטה הקלה ביותר לו הייתי מתחבאת בארון ולא יוצאת ממנו הייתי משקרת לך
לא הלכתי על הדרך הקלה ופעמים רבות טעיתי האם הייתי צריכה,תהייתי אם אני מתחרטת עלניו או לא
אחרי כל הכאב שנוצר לשנינו שמונה חודשים הגיהנום של תשעת המדורים
תהייתי האם לולא זה היה יותר טוב, אבל בסוף החלטתי כמו במכתב של וולרי
למרות כל הכאב והפחד כשהייתי איתך הייתי באופריה במשך חודשיים לפחות
ואני לא מבקשת סליחה מאף אחד ,אני לא פוחדת מזה שאהבתי אותך יובל רייפקין
ואני לא מתחרטת
כשהבנתי את זה משהו מהאמונה בדרך החיים שלי חזר אלי.
את חושבת שאני הייתי האקס הכי נורא ובכן הנה הנורא ביותר שלי
הוא כתב חצי שנה היה מצוף ההצלה שלי בקורס שהייתי בו בודדה במשך שבועיים ואז נעלם אחרי שבועים נוספים
אחרי שלוש שנים הוא חוזר מתנצל שהיה אדיוט, מבקש להתראות ולהסביר ניהיה ידיד טוב במשך שנה, מבקש אותך
בתור חברה שנה אחרי מדבר על דברים גדולים כמו חתונה וילדים ואז עוזב אותך כשאת בדיכאון ובצבא
לא הצלחתי לשכוח ממנו הגעתי עד לביתו כשהגעתי עם מתנת יום הולדת פתח וטען שהוא אוהב אותי כשהגעתי לדבר איתו
לא פתח נתן לי להשאר מול דלת נעולה עד הבוקר.
ואז כתב שיר על איזה כיף שעכשיו יש לו חברה בלונדנית כוסית ונורמלית.
האם לא התאהבתי אחריו?האם ויתרתי בשנייה שזה קשה?
לא ואני מקווה שגם את עשויה מיותר מזה
יש לך הרבה יתרנות עלי את גאה בעצמך ובטוחה בעצמך
את גאה ובטוחה בגוף שלך מעולם לא הרגשת כלואה בו או לא שייכת
תמיד היית את בכל מחיר ושינת את עצמך מוקדם.
יש לך המון סיבות לקום בבוקר ויש המון סיבות שאנשים יתאהבו בך
ואולי תמצאי סיבה להתאהב שוב.
אני מקדישה שני שירים
ולסיום:
אני ואת הולכים להרבה אירועים דומים,ואולי עוד נפגש
אולי באייקון אולי עוד שנה אולי עוד 10 אולי לא
אבל את כבר מזמן לא אותה יובל ואני מזמן לא אותה שירלי
כך שזה עלול להיות מעניין, אני צריכה להזהיר אותך שאני לא נוטה לתת את הלחי השנייה לרוב.
הייתי רוצה לסיים במילים שלך מכיוון שתמיד אהבתי את הדרך שלך ואת יכלות ההבעה שלך בכתב
No fear,No tear, This is the way of the fool
זה היה מסע מרתק עד כו,תודה
| |
לא כל כך גאה
למה אהבתי את המשפט, כי הוא כנה
איך שרדתי את המצעד ?
בקושי רב, לא בגלל השמש (למרות שנשרפתי המון) אני באתי למצעד בשביל לקבל תמיכה אני עדיין מאוד לא שלמה עם עצמי עדיין,כלומר אני נורא מבולבלת עברתי דיכאון השנה יציאה מהארון.ולא מזמן הצלחתי באמת לדבר עם אמא שלי על כך ש"זוגיות עם גבר זה לא במאה אחוז הדבר שיגרום לי להיות מאושרת,עובדה את התגרשת פעמיים " (המשפט היה יותר מרשים מזה לדעתי)
השנה הזו הייתה מלאת תהפכות עבורי,בין היתר נפרדתי מהחברה שבגללה(או בזכותה) יצאתי מהארון.
רציתי לראות שאני "לא יצור חריג ומוזר",הייתי צריכה לראות שאני לא שונה ,שיש עוד כמוני, שאני לא לבד,כי רוב השנה הזו הרגשתי לבד.כשאתה בא למקום כזה בשביל תמיכה ויש לך חרדות ואת יושבת על זה עם פסכלוגית ומתקשרת ומנסה לקבוע עם כול העולם ואישתו שיבאו ונלחצת רצח מזה שאולי מישהו יצלם אותך וסבתא שלך מצד אמא תראה. כשאת רבה עם עצמך על זה אבל בסוף באה
את לא מצפה שהדבר הכמעט ראשון שיקרה זה שאת מקבלת זו סתירה מהאקסית.
זה רק גרם לי להרגיש עוד יותר לבד. זה ביטל כמעט לחלוטין את הסיבה שבגללה התאמצתי.
בכל זאת ידידים שלי באו, ראיתי שם הורים אחרים והורות אחרת.
לא הייתי לבד. וראיתי אותך,ואז נתתה לי את המשפט הזה "תמיד ידעתי שאני צריך לספר משהו להורים, רק לא ידעתי מה". והרגשתי פתאום שמישהו מבין אותי באמת,לא סתם מנופף בדגל כי זה קל לנופף בדגל אני נופפתי בדגל ואני מתתי מפחד.
אני באמת לא מנסה להתחיל איתך או משהו כזה אבל אתה הייתה החמש דקות הכי משמעותיות במצעד.
הדבר המשמעותי הבא שקרה לי היה הדיבור עם הידידה שצעדה איתי אחרי המצעד.
אז לא, אני לא חושבת שאני יוכל לבוא למצעד בירושלים, אני גם לא יודעת אם אני אבוא למצעדים אחרים. אבל משהו בי משתנה,למעשה המון דברים משתנים בי, וזאת תיהיה הלידה הנפשית השנייה שלי ,כמו אחרי הדיכאון השני תווצר לילי חדשה, אומנם יקח לי עוד זמן לזחול וללכת,אבל בסוף התהליך מול המראה תעמוד מישהי מאוד אחרת.
כאבלי ללכת כאב לי הכל,אבל זה לא היה יכול להווצר בשום צורה אחרת
את המכתב הזה במקור כתבתי למישהו ספצפי, הוא לא הגיב ורציתי לשלוח לו שוב בנוסח הזה
כשהבנתי עד כמה במדיוק זה מתאר את רגשותי על האירוע לא הייתי מסוגלת לשלוח אותו
צילמתי מספר תמונות בודדות
ידיד המהוסס והסטרייט שהגיע למצעד מחליט שזה זמן טוב לתרופה החדשה נגד הומופוביה
סוכריות מנטה לכל המתעניין
ככל שהיה שם יותר אנשים ויותר מלוכד
כך הרגשתי יותר לבד ופחות שייכת
והיה גם ממש ממש חם
מצד אחד טעיתי האם הוא באמת איש עסקים שמנצל את היום
ומצד השני חשבתי שיש לו המון אומץ
המצלמה של ידידתי נגנבה ואין תמונה שלי,לפחות לא אחת שמצאתי
אני מאמינה כי לא היה ניתן לפספס את עודף הפרחניות שהייתי
וגם לא את דגל הקהילה הלטה"בית שהיה לידידתי.
ככה שאני מניחה שבאמת אין תמונות שלי מן האירוע
זה מעציב אותי אבל זה גם מקל במובן מסוים
כמו שכתבתי כאן, אני אעבור כרגע את הבלוג ואת מה שאני רוצה לומר בצעדים קטנים
אומנם כל פעם שאני כותבת נראים לי אלו כקפיצה על פני תהומות והרים
אך אין לי ספק כי לא כך הדבר
"צעד ועוד צעד ועוד צעד, כך חוצים את ההרים הגדולים"
נראה בנתיים עד לאן ירחיקו לכת צעדי הבודדים
שלכם כתמיד
לילי
| |
בית-תערוכות סוף שנה ב בציור
רוב רובה של השנה הזו ציור היה אחד המקצועות הכי מתסכלים שלי,לא משנה מה עישיתי הרגשתי שכל מאמץ שלי לא מתגומל או מתגומל רק באי שביעות רצון וכעס מצד המורה.
רק חודש-חודשיים לפני הסיום נראה שמצאתי מה לעשות חזרתי על תהליך שנראה שנגעתי בו כל השנה אבל לא במכון וכל פעם עבודה אחת. התהליך הלך קח לקח לי זמן רב, לבחור תצלום שאני צילמתי או מאלבום משפחה של אנשים קרובים ,לצייר אותו בצורה מדוייקת יחסית באקרליק או בשמן, ואז להשחיט אותו בצורה שונה כל פעם (בין הדרכים,בקבוק פלסטיק,מקלות ארטיק,שריטות, הטחה בקירות שימוש בשקיות וקפיצה על הציור).
אני רוצה להראות לכם את תערוכות סוף השנה שלי בציור
הקלקה תגדיל את התמונה
לתערוכה אגב קוראים בית
החלק השני
כאן אני יוכלה להגיד במדויק שכל העבודות הם במידה 40X40
לפני שאני מראה את העבודה האחרונה והגדולה ביותר אני רוצה להראות כיצד היא נראתה לפני רציתי רק שתראו שכן השתדלתי לדייק אותה היא הגדולה מכולן ולקחה מקום של רביעה בעצמה
המידות של הוא 90X90 בשבילי זה די גדול ואני הייתי מרוצה מהיכלות שלי לעבוד על גודל כזה עד שהלכתי למוזיאן תל אביב וראיתי עבודות באורך שתיים וחצי מטר על שלוש דבר שאני לא חושבת שאני אעשה בעתיד הקרוב
ועכשיו תראו את זה עם ה"פצעיות"
אני מביאה כאן חלק מזה כי לא חשבתי שאפשר לראות את הכל ממש טוב
הציור בשיטה הזו לא קשה במיוחד, גם לא הפציעה של הציור יש בזה הרבה מן השיחרור
אבל מנטאלית זה מאוד מבחינתי,זה לא ציור זורם,זה ציור קשה שאני ניגשת לעבוד עליו כמו מעין טקס
חייב להיות לי או שקט מוחלט או מוזיקה משלי כל האופציות של הצבעיים חייבים להיות נגישים ומול העיניים שלי
ועדיף שאני אזוז כמה שפחות עד תהליך ההרס (ואחרי יושבים וחושבים אם לתקן ולהרוס שוב או לשחרר),גם הזמן שלקוח לבחור תמונה לרוב נוטה ללפחות שבוע.
הביקרות שלי עד כו הייתה מאוד טובה,אנשים אהבו את ההצבה שהייתה לשם שינוי נגישה יחסית לקהל ולא כוהטיתית
הכאוס התבטא בעיקר בשיטת העבודה, התלמידים והמורה היו חלוקים על איזה ציור היה הכי טוב,המורה הכי פחות אהבה את הגדול,היא תענה בצדק שרואים שעדיין לא התגברתי על בעיית הגודל ושהוא לא הרוס מספיק והרוס יפה מידי,אני חושבת שהיא צודקת לא התגברתי על בעיית הגודל אבל אני חושבת שנפשית מהציור הזה למדתי הכי הרבה.
עם העבודה מחר לא תיהיה אסון מוחלט אולי הראה גם דברים מתערכות סוף-שנה בצילום עליה קיבלתי מהמורה
וידוי מלא שזו אכן שליחה למשימת התאבדות
יש לי בטן מלאה בדברים שרציתי לכתוב עליהם
אבל אני עושה הכל בצעדים קטנים. יום אחרי יום.(כן אני יודעת שזה יותר כמו שבוע אחרי שבוע,תמדדו)
אני אשמח בנתיים אם תגיבו על זה
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
