נדמה שהקורות אותי בשלושה ימים האחרונים היה לא פחות מטנגו אירוטי ומסובך
בין החיים אל המוות, ובין המוות אל החיים. שתי אלמנטים נצחיים אלו רבו בליבי ועלי
וקשה היה לי לדעת איפה נגמר הצד שלי ואיזה צד באמת המחלה הנפשית
עד כמה מהמחשבות שאני חושבת הן שלי, איפה נמצאת תמצית השירלי המוזככת
אני מאמינה שהאמת איפשהו היא בין שניהם כיוון שגם בלי מחלה לכלנו יש גם גרעין של הרס עצמי
אבל באמת שאני מקדימה את עצמי
יום שני, לא הייתי מוכנה לזה כלל.
אבל מתוך יאוש אבא חטף אותי לפגישה מול הטיפול יום בשנית, שוב הורדתי כמיות אדירות של דמעות
לא הייתי מוכנה לזה כלל, ולא ראיתי פתרון אחר, אז הלכתי איתו.
הפעם התקבלתי ביותר רכות, וכך יצא שהסכמתי לנסות
הדבר הוביל לראיון מורכב של אין טייק, משמעות הדבר יהיה שש שעות מורכבות ביותר
של דיבור ביחד עם אבי על כל הדברים הרעים שקראו מגיל 0 ועד כה בחיי, וחיי אם יורשה לי לומר באופן צנוע היו מלאים בשריטות.
הדבר כלל זיכרון של אונס מגיל 6 על ידי מי שאז היה קרוב משפחה, אונס כל כך אכזרי שבניגוד לאחרים אותו המוח דחק לפינה אפלה.
הייה קשה להזכר בו מחדש אחרי שנים של הדחקה.
"אני מרגישה שהוציאו לי את הקרביים ואמרו פה שרוט ופה שרוט ופה ופה ושם"
"נכון לילי, אבל תזכירי שהוא גם אמר פה נתקן ועל זה נעבוד ועל זה ועל זה ועל זה"
כל אותה השיחה רעדתי , ומחשבה אחת מילאה את מוחי
אני בעיה מאז ומתמיד ,אני צריכה למות
רק דרך המוות השתנתה בהדרגה ממהלך השיחה.
ניסתי לדחוק רגש זה אצל הפסיכלוגית, ניסתי לדחוק רגש זה על יד הליכה
היה לילה כל מה שמרגיעה אותי לא עבד
ומצאתי את עצמי רושמת מכתב התאבדות
בולעת רעל ,ובוכה, בוכה ובוכה.
אבא שלי מצא אותי והוליך אותי להקיא הכל אל השירותים
ושם בעוד אני מתחת לאסלה הוא שאל אותי
"את רוצה שאני אשפז אותך?"
ואני לו "כן"
אני לא יודעת מה גרם לי לרצות את זה
אחרי כל כך הרבה זמן שכל מה שראיתי היא את האפשרות למות
משהו בטייק אין האכזרי הזה משהו בדרך הרכה של הפסיכאטר
גרם לי להרגיש ...ברת תיקון, אפשרית לקיום.
לא הבנתי איך או למה אבל זה עבד
ארזתי תיק וזזתי עם אבא וסבתא לבית החולים מאיר
מכאן כמעט שלא יכלתי לזוז, כל פעם זזנו צעד אחד תקועים בו
שמעתי את קלותיו הדואגים של בעל חולה הדואג לאשתו השוכבת כעת במיטת המיון חולה יותר
אהבתם בעלת המחוות הקטנות נראתה לי עמוקה, הייתי שם שלוש שעות
הפסיכאטר שם שאל אותי מה רשמתי במכתב התאבדות
"אני לא חושבת שאני ראויה לעולם
אך כל עוד הייתי בו אהבתי אתכם
אני לא חושבת שיתכן כי אגיע לגיהנום
כאשר בתוכי אני כבר נמצאת באחד
וזה היה אמת כנה של ארבע חודשים כואבים
בלי יכלות תזוזה כילד ברחם מוזר
ובכל זאת בית החולים נתן לי להרגיש מוגנת
הם לקחו אותי על כסא נכים אל עבר המחלקה
אבא דוחף אותי והאח לוקח את מי שהייתה שותפתי לדירת המיון הפנימי
בשלב הזה כבר אבא הצליח להפציר בסבתא לחזור הביתה וקצת לישון.
אני עצמי ישנתי נורא באותו הלילה
המיטה הייתה יחסית נוחה אבל הרופא בדק אותי ואת הבחורה השנייה רק בשלוש בלילה ההשקמה הייתה בשבע
קמנו רק כדי שיאמרו לנו רוב הזמן לחזור לישון לא יכלנו לזוז מעבר לדלפק בחוץ
בעוד אני הייתי עצובה ,מבולבלת אבל מודעת למציאות
שותפתי שסבלה מגמילה מאלכהול ,רצתה לעשן בכל רגע
מפספסת לגמרי את רואתיה הקורסת
ובעלת סימנים פסיכוטים, היא לא ידעה איזה יום הוא אותו היום ומהי השינה
מאין היא באה בדיוק ולאן היא הולכת
אבל אני נסתי להתאבד, מי אני לשפוט אותה בכלל?
אבא הביא לי את הבגדים בתיק, רצו שיתחסו אלי ברצינות
אז הוכרחתי ליסוע משם באמבלונס
שוב לא יכלתי ללכת אלא לכסא המתקפל לאלונקה
החזקתי את התיק בחוזקה
ואבא נסע ברכבו ביחד איתי לבית החולים בפרדסיה
הצד הרע שלי שמח, כי הנה נפלתי עד כמה שיכלותי ליפול
הצד הטוב שלי שמח כי מכאן אני כנראה יכול רק לעלות
באותו הרגע לא הייתה לי שום מחשבה אובדנית, אם כי דיכאונית עדיין הייתי
דברתי במיון המקוצר של פרדסיה עם מנהל המחלקות, סבר פנים חמור הוא שאל אותי לשני האפשריות
עם אתן את מילתי כי בעת התקף אני מסוגלת לפנות לאיש צוות אתפנה למחלקה הפתוחה
אך אם אני צריכה יותר שמירה ,אם אני לא מסוגלת אלך לסגורה, שניהם אשפוז מלא רק שבפתוחה אוכל להלך סביב בית החולים בעיקרון.
ישבתי עם עצמי וחשבתי עמוקות לבסוף עניתי "אני מבטיחה"
עכשיו אני כאן, המשחק שהיה עד כו רק משחקו של המוות
מתחיל להשתנות
אבל על כך ביום אחד
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
