עומקים

זה לא הולך להיות פוסט קיצוני בו אני בוכה על כמה לא מבנים אותי

אני מצטערת אם מישהו חיכה לכזה.

אבל עדיין זמן רב לא כתבתי כאן באמת מה עובר עלי

אז...here goes nothing

החיים שלי בתור סטודנטית לא קלים,אבל גם לא קשים.

 אני אפילו יעיז להגיד שרוב הזמן אני נהנהת.

אבל בכל זאת הפסכלוגית בשירות הסוצאלית גרמה לי לצאת בדמעות.

אני לא הייתי מסוגלת לבכות מולה, אני פשוט יצאת החוצה עלית את המדרגות

והתפרצתי בבכי כמותו לא ראיתי חצי שנה.

ההכי נורא זה שהיא לא האירה את עייני למשהו חדש באמת, היא האירה על דברים שידעתי.

אבל החבאתי את הידיעה מעצמי עמוק בפנים

מידי פעם הם צפו להם בנפרד על פני השטח אבל הם אף פעם לא עמדו והדגשו בפני

אחד אחרי השני במשך שעה שלמה.

בכל זאת לאחר הפסכלוגית ולאחר הפסכלוג השני הלא הוא gato היקר

הגעתי למספר תובנות

1. אבא שלי לא מודע לתרופות לברכים שאני לוקחת

ולכך שאם אני לא מטפלת בזה אני ברצינות יצטרך ניתוח

הוא גם לא יודע על הפחדים שלי בעניין.

הוא לא יודע על הצרה הכספית שחחשתי ממנה בגלל שתרופה כזו היא 250 שח לחודשים

והוא גם לא יודע כמה התרופה הזו שיפרה את יכולות ההליכה שלי

2. יש סיכוי סביר שאבא שלי לא יודע על הבעית מיגרנה, למרות ההתקפים הכרונים שהיו לי בצבא

ולמרות שיש לי 3 בחודש עדיין.

3. אני לא בטוחה כבר שאבא שלי הכי מכיר אותי כמו פעם

כי אמא שלי מתחילה לאחרונה תהליך מוברך והקשר שלי טוב איתה

אבל הקשר אם אבא היה הקשר הכי חזק שלי

ועדיין אכפת לי ממנו

4.כמו כן אני מרגישה שהקשר עם אחותי מצד אבא הפך להרבה פחות מהודק

ואני לא מרגישה שיש לי מצד אמא את אותה הסבתא יותר

אני לא מרגישה בנוח לדבר איתה כמו פעם

כי היא מנסה לסדר לי את החיים כמו שהיא רוצה בלי להבין אותי

זה מאוד דומה לבעיה שהייתה לי אם אמא

וכנראה בגלל זה יש לי תיסכול

5. אני ממש רציתי לשרוף את השותפה שלי ולא באשמתה

אני אדם נורא רגיש נורא צריך מקום להרגיש בו פרטיות ונורא כאב לי

רגשית שנתנו את החדר לאח שלי

אני יודעת שלא הייתה ברירה אבל אני מרגישה שאין מקום ללילי יותר

6. וזו בעצם המסקנה הראשונית והכי חשובה מכל העניין הזה:

אני לא באמת פתרתי את בעיית חוסר התקשורות שלי

אם אני בוחרת לרעוב,מאשר לספר לאבא שלי את הבעיה הבריאתות שלי

אני לא צריכה להסתיר מאבא שלי שיש לי בעיות ללכת, אני לא צריכה להסתיר ממנו את המיגרנות

אני לא צריכה להסתיר ממנו את רמת המצוקה שאני מרגישה באמת וכמה אני צריכה מקום משלי

אני לא צריכה להסתיר ממנו שיש לי בעיות ארגניות שנבועות מלחץ

אבל אני לא מסכימה עם הפסכולוגית אני לא צריכה המשך טיפול באונברסיטה

אני צריכה מקום משלי ולהיות פתוחה יותר

אני לא יוכלה לחיות כל חיי על פסכלוגים,זה לא דבר רע

אני פשוט בטוחה שאני ידעה לבד מה הם יאמרו לי עם אני ישב על זה שעה לבד.

בתכלס זה קצר בתקשרות

אני יודעת שהפוסט נשמע בכייני אבל למען האמת יש לי חיים די טובים

מצאתי לי את החברה שלי,יש לי חבר מקסים ותומך

אני פשוט צריכה לקחת אוויר להתבגר לשחרר יותר פתיחות

ולהוריד ממני לחץ מיותר

ובקטנה

ביום רבעי הזה אני הולכת להציג תיק עבודות בחוג לאומנות יצירה שיכלול כ21 עבודות.

רובם בבדים גדולים שיקח סיפור כואב להביא אותם מהמרכז לצפון

אני ממש רוצה להתקבל, אז תאחלו לי בהצלחה!.