עומקים

לא רשמית ולא מבית הספר

אבל בכול זאת הנה אנשים שלא ראיתי עשור

חלק פתאום עם ילדים משלהם.

הרוב עוד לא...

חלק מהם פרחו לבתים שכורים

חלק עוד בבית

לאף אחד אין כסף לקנות

רובנו עוד בעבודה מתסכלת

בשלב שבו ההורים שלנו היו מתחילים כבר למצוא את הידיים והרגליים

אבל זו מציאות שונה מורכבת יותר

לפחות סטטסטית יש לנו יותר זמן לברר...

למרות ש...פחות מידי כסף לחיות בו, כבר אין פנסיה תקציבית.

אני רוצה לצאת שנייה מהנתונים הסטטסטים ופשוט לצאת לאנשים

כל כך מוזר להתקל בפנים מוכרות ופתאום להיות בטוח

ולראות באיזה אופנים כלונו השתננו ואיזה לא.

אני מדברת עם הבחור הגינגי מולי הוא כבר עבר צבא

הוא כבר בזוגיות רצינית

הוא כבר מזמן לא בבית.

ועדיין נשאר לגמרי דומה לעצמו

הבדיחות שהיו ביננו נשמע כאילו לא התבגרנו מעולם

ואולי זאת רק אני

למרות הכול...

היו לי לא מעט רגעים שפשוט קצת ברחתי מאנטרקציה

הריב עם אמא סוג של נפתר

אחרי כמעט שבועיים שלא הרגשתי נוח להיות בבית.

לצערי תמיד כדי לפתור את הריבים אנחנו צריכים להגיע לפיצוץ

אולי אפילו יותר אני ממנה.

בסופ"ש הלכתי לידידה וסיימנו ב11 בערב את עבודת ההגשה

שבוע לפני הזמן של המרצה, והרבה אחרי הזמן שאין לנו.

לה יש עוד פחות ממני היא כבר אמא.

עוד מבחן בקרוב ועד סימנריון ועוד עלול להיות לי בטעות חופשה 

בחופשת סמסטר, כמובן שפחות עם העבודה אבל כל דבר בזמנו.

כל מי שהתמודד עם זמנים והגשה בזמן יודע כמה זה קשה, אני מרשה לעצמי להרגיש קצת הישגית.

למרות שהריב נפתר השבוע מחייב המון יציאה מהבית

רובם מסיבות רפואית.

אני צריכה לנשום עמוק ולחכות , הלימודים והדברים

כרגע עדיף שאשר בבית לא משנה כמה בעיות זה יוצר

אני ואמא בריב

כרגע זה בעיקר מתבטא בשקט תעשייתי

ובי מנסה להיות כמה שפחות בבית.

אחות שלי ניסתה להשלים ביננו, אבל לא בצורה שמרגישה אמיתית.

רק ציינה שוב ושוב שאמא מזדקנת, וכמה היא מסכנה וכמה אני לא בסדר

וטענה שהיא רואה את התמונה המלאה.

הייתי עשרות פעמים באמצע בינה לבין אמא אני השתדלתי לתת אמפטיה לשני הצדדים.

ישבתי ונתתי להם מרחב ודברתי אתם נפרד והבנתי אותם מכאן יכולתי ליצור משהו.

אחותי לא באמת חפרה כמה עומק הפצע, לא ניסתה אפילו לברר באמת מה עובר עלי מה מניע אותי.

להבין את שני הצדדים מתחיל מלהקשיב

ומעבר ללא הקשיבה היא אפילו לא ניסתה לשמוע.

נכר שהיא בעיקר בחרה צד.

אז לא! , אני לא מוכנה להיות יותר המרצה

אני לא מוכנה שוב לשים את הרצונות שלי בצד

אני לא מוכנה להתנצל יותר כשאני לא טועה

אני לא מוכנה לחזור להיות בת נוער אומללה

ואת זה אחותי לא מבינה

כי ההפרש גילאים בנינו נתן לה אמא אחרת.

אמא יותר טובה

כרגע אני במקום שהוא נטול סליחות

אני לראשונה מזה הרבה זמן מרגישה שאני צריכה אמא.

צריכה שתתן לי תחושה של בית, כמו שאחרים חווים בית 

צריכה מקום שאני אשכרה יכולה להיות במטבח או בסלון בלי שזה יגרור שלל תלונות.

אני צריכה להיות יותר מסל כביסות, כסף נייד או בידוק בטחוני על מה אני עושה במטבח ולמה לא קניתי עוד דברים.

אני צריכה אמא שלפחות תאהב אותי כמו שהיא אוהבת את הכלבה, ולא רק לראות בי דוג ולקר פוטנצאלית וחסרת אחריות.

אני צריכה מרחב בטוח, וכואב לי כי אין לי כזה.