עומקים

הגיע הזמן לכנות אכזרית,

לפעמים נדמה לי שאין סוג אחר של כנות ממילא.

אני לא חלק מהשיקולים שלו,

או לפחות כבר לא חלק מהשיקולים שלו.

הוא הביעה בעבר רצון להיות שם כשכואב לי וקשה לי

אבל די ברור שהוא כרגע עסוק בעצמו

ולא יכול להיות שם בשביל

במידה מסוימת זה גם לא פר לבקש ממנו.

הוא מתחיל לעבוד וללמוד,

אני כל כך גאה בו.

אני יודעת כמה זה קשה למצוא ולהתרגל לעבודה

אני רוצה שהוא ירגיש שווה בזכות עצמו.

לפעמים הוא נותן לי להיות שם בשבילו

אני רוצה להיות שם בשבילו הוא 

הוא מרגיש צורך לדעת שהוא יותר מסקס

והוא כל כך הרבה יותר.

הוא אומר שיהיה לו זמן בשבילי עוד חודש.

יש לו זמן לחברים עכשיו.

ולהפגנות כמעט תמיד.

אכפת לו,

אני לעולם לא אהיה מקום ראשון.

הוא אומר שכולם אצלו באותו המקום

אבל אני מרגישה שאני מתחת לכולם.

עוד שנה וקצת, הקשר כנראה יחלש מעצמו

כי הוא ילמד באוניברסיטה ויהיה כנראה באיזור אחר ורחוק ממני.

הוא היחיד שיבין ויקבל את כל המזורות שלי

אני יכולה לעזוב את זה כי זה לא מושלם

ואף פעם לא יהיה מושלם

או שאני יכולה לקבל את החיים כמו שהם

בוא נוציא את זה עכשיו כל עוד יש לי את היכלות לכתוב

לא התקבלתי לבצלאל לתואר שני, לפחות זה מה שנראה בנתיים

אולי לא עשיתי רושם טוב כמו שחשבתי בראיון

או שכן עשיתי רושם טוב אבל רושם של פריק שאו, מעניינת אבל לא משלנו.

כל הזמן פחדתי לכתוב את זה כאן

כאילו אם אני לא אכתוב את זה כאן זה לא יהיה אמיתי

אני יודעת שאולי הם עשו טעות, אבל אני לא ממש מהמרת על זה

בכול זאת כל פעם שאני צריכה לחפש עבודה

אני נרתעת, במין מחשבת "אבל מה עם" שכזאת.

אני נעה כל הזמן בין תחושה של אבודה לחלוטין למין תחושה שהכול בסדר

ואין לי מושג של ממש מה משניהם יותר נכון, אבל האמת איפשהו באמצע אני מניחה.

לא יודעת איך לספר את זה לאנשים, למשפחה לצד שלא יודע

אני תוהה איך אבא מסתכל עלי עכשיו, אני לא ממש רוצה לדעת איך אשתו מסתכלת עלי.

כמה חודשים אחרי שיצאתי מבית החולים, אני ביחד עם עוד כמה מידידים 

הצלחנו למנוע פיזית  מידידה שלנו למות, במהלך התקף פסיכוטי.

לפני כשבוע אמא שלי הייתה בחו"ל לשבועיים וטיפלתי בכלבה שלנו לבד.

התוצאה היא שאני שמתה על שינה, קמתי ב6 בבוקר והאכלתי ויצאתי עם הכלבה

אני פה לממש מעט זמן והנה שוב עשיתי את זה כי היא התרגלה אלי ולמרות שהם בבית

ביקשה בבוקר צומי ממני.

ולפני יומים החבר שלי  היה חולה

שמתי עליו שמיכה, טיילתי איתו בחדר כי הוא רצה ללכת אבל לא יכל לקום החוצה.

שכבתי לידו על הרצפה כי הוא לא הצליח לקום ולא רציתי שיהיה לבד.

הסתכלתי שוב על הרסים והשיער היפה שלו ולטפתי אותו בעדינות.

והוא התדגדג במהירות אל וצחק וביקש שאפסיק

והלכתי בסוף כשהגיעו ההורים שלו.

אחרי שנה שלמה שבה אני הייתי צריכה טיפול כל הזמן

נחמד קצת שאני מסוגלת לטפל באחרים