עומקים

אני בתהליך בלתי פוסק של איחוי שברים, בזמן שהחיים בתהליך בלתי פוסק של דפיקת פטיש על המראה מולה אני ניצבת.

מקומת שהרגשתי שהם בטוחים בשבילי נשברו כל הזמן , אלו הם חודש חודשיים של ריצת אמוק רגשית.

לחץ בלימודים שבוע של בלאגן בעבודה שערער לי את הביטחון שיש לי ביציבות התעסוקתית וגרם להכול להיות יותר נורא.

כי בעבר הייתי אומרת שהדבר היחיד שיציב זה המגורים, אבל האינטרנט לא עבד וכך גם הטלפון 

היום עברנו רישמית ונראה שהחברה הקודמת לא לקחה טוב את הניתוק, שזה לא נעים קשה

וכנראה היה נסבל, אם בנוסף לכל זה המיטה שלי לא הייתה נשברת.

כדי לתקן את הכול היה צריך את כל החדר וכך נדדתי בין החדרים מפריעה כל פעם למישהו אחר.

הבחור שדאז שאל אם אני אוהב אותו, אמר שהוא רוצה שנשאר רק ידידים, מאוחר באותו היום התקשר אלי בוכה

ומאז הוא לא ממש מדבר איתי, נראה לי שהוא יותר מנותק מהרגשות שלו ממני.

אחותי מצד אבא מתחתנת ואני מנסה לשמוח בשבילה בשעה שאני לא יודעת האם אי פעם אמצא בן או בת זוג שאחזיק איתם 

ולמה לי לחפש? כמה ממני ממילא אוכל באמת לומר ? וכמה הם בכלל יצליחו להכיל?

בסחרחרה לימודית אמורה לעבור סמינריון שבקושי התחלתי , עבודה פרוס שאני בסוג של אמצע

ומבחן שאני לא מוכנה, ונראה כאילו הדרך התמודדות שלי היא כמו בתיכון סוג של אי הכרה בסיטאוציה.

חלק ממני מפחד שאפתח סיכזופרניה כי נדמה לי כאילו הדברים קורים למישהו אחר.

ואיכשהו על פניו, הכול נראה יציב

מנסה לנשום, בעיקר לאט

זה כבר לא טבעי כל בשבילי.

אני לחוצה מהמבחן ושמחה עליו כי לראשונה מזה זמן רב

אחריו יהיה לי קצת תוכניות

ולמחרת לא יהיה לי עבודה שזה טוב

כי אני צריכה טיפה זמן

לא שיהיה לי

אני לא בטוחה שיהיה לי לפני סוף ספטמבר ואני עלולה להצטרך הערכה לאחרי

אני מקווה שלא אני רק רוצה 

טיפה שקט

וכול הבלאגן שקורה במדינה מפחיד

מפחיד לחשוב כמה מסוכן להיות שונה פה

זה מפחיד כי מעולם לא הייתי כמו כולם

גם אם אני מחביא את זה ממש טוב