עומקים

הכנס היה נחמד, הספקתי אתמול הרבה אבל לא הכל

בסופו של דבר הרגשתי שזה המוני ורועש מידי, רוב היום ברחתי לפינות ולקצוות השקטים.

לא הצלחתי לנצל את הזדמנות,אבל זה לא מפתיעה אותי

אני כבר שנים נמנעת מלתפוס את הרגע.

נמנעתי מלזוז מהריבוע הבטוח שלי, כי בלהשאר תקוע במקום כבר יש לי דוקטורט

שום דבר לא זז,שום דבר לא משתנה, שום דבר לא מפחיד אותי

אבל אני נרקבת לאט לאט.

הסתכלתי חששתי, רציתי, והבטתי אבל בסופו של יום לא לקחתי שום הזדמנות

כל פעם חיכתי לרק עוד הזדמנות אחת אבל הכל היה נראה לי המוני מידי

חיכתי כל כך הרבה שבסוף נגמר הזמן

ואחרון שאריות הכנס איתו

לזוז למדתי רק לא מזמן כל פעם בצעדים קטנים

למעשה היו לי צעדים גדולים עבורי, כמו המצעדים

אבל הצעדים הגדולים גבו בצעדים קטנים

בכל זאת אני רוצה לסיים את הפוסט בנימה אופטמית

לא מזמן עשיתי צעד קטן,שהוא גדול בשבילי

ואין לי חרטה אליו

תודה לכל מי שהיה בכנס ולא אשאיר אותי לדקה אחת לבד

אתם נהדרים ואני מתה עליכם

הגעתי הביתה מאוחר בפנים חמוצות

אמא ואני התיישבנו לשיחה היא מציינת כל מה שחיובי בחיי,אני רק מהנהנת להסכמה,אני לא מצליחה להסביר הרבה

מילה פה ומילה שם ואז אמא שואלת אותי

"מה קרה מפחדת שלא תמצאי מישהי שתאהב אותך או מישהו שתאהבי אותו?"

זה ריגש אותי שאמא אמרה את שתי האפשריות,ועוד את האפשרות שמפחידה אותה קודם

והיא גם צדקה...כמעט

היה נחמד לראות שאמא שלי התקדמה הרבה

אני יודעת שאני התקדמתי ביחסים איתה ושבכללי התקדמתי

בצעדים קטנים איטים ארוכים ובכל זאת הרבה.

אבל, כל כנס כזה כל פעם שאני רואה את הסקיבוס אני קופאת.

וזה לא משנה שעבר הזמן,שאני התקדמתי בחיים,שהיא בטח לא אותה הבחורה, אני קופאת.

כל כך רציתי להזמין אותה לקפה ופשוט לשמוע את הצד שלה, לקבל סגירה או סתם לא לברוח ולרוץ כל הזמן

תוך העמדת פנים ש"הפיל הורוד" לא שם.

אני מניחה שזה חלק מפאק כזה שלי, כל פעם שיש לי רגש אני קופאת ולפעמים גם שותקות

יש את האנשים שלא משנה כמה זמן יעבור חלק מהרגש תמיד ישאר שם

אלו לרוב האנשים ששינו את חיינו בדרך כזו או אחרת, ונדוש ככל שזה ישמע

עבורי היא שינתה.

אז אני קופאת ושותקת עכשיו וכנס שעבר ולפניו

בסופו של יום יש רק הבדל אחד רציני

החלטתי להפסיק לשנוא את עצמי על זה

זה אני.

אתמול התאספנו מספר פאגנים לחוגג את חג מאבון

שוויון היום ותחילת החורף.

היה המון בלאגן ,באמצע שני אנשים הלכו לאיבוד

הלכנו חיפשנו אותם, לפני שחשבנו על הטקס

דבר שאולי ביאס אותי

אבל כשחשבתי על זה

יש כה מעט פאגנים,זו קהילה קטנה

הדבר החשוב בה שפשוט לא הולך

גם אם אנו לא מסכימים אחד לשני

נוכל להקשיב ולדאוג אחד לשני

איכשהו העובדה שכולם התארגנו לחיפושים ביחד

נתן לי תחושה כזו.

הרבה הלכו בלילה של הערב הראשון

אבל אלו שנשארו ,חוו משהו מיוחד

זה היה טקס מאוד חזק

בזכות עזרה של אנשים

ישנתי בחברה טובה באוהל מלכים יחסית לטיולי דרכים

באמת שנהנהתי, וזה הזמן להתנצל בפני קיצי די אוסם

שהיה צריך לסבול את כל החרדות שלי בבוקר

עדיין נהנתי נורא

הכרתי אנשים חדשים

וגם הכרתי עוד פאגניות, ביסקסואליות

והרגשתי פתאום פחות לבד

היה לי מי לשאול את מה שמבלבל אותי