עומקים

לא לגמרי יודעת מה אני רוצה לכתוב

אני עוד מפחדת מעבודה

עוד אין לי מחשבות על העתיד מבלי לחשוב שהוא הולך לעזאזל.

עבר שבוע מאז שיצאתי מהבית חולים והחיוך שהיה לי כשיצאתי קצת עבר,

כמו שאמא שלי ניסחה את זה "חזרתי למציאות".

מצד שני לא נפלתי למציאות תהומית שוב, אני עדיין מחייכת

אני עדיין מאמינה שכן יכול להיות עתיד ומתכוונת לעבוד לכיוון הזה.

הנה השבוע פעם ראשונה  ישנתי בחדר שלי בבית של אמא.

דבר שלא עשיתי מאז אפריל ושהפחיד אותי מפברואר.

אז כן, החדר היה קצת שלי וקצת מנוכר.

ובאמת שדמיינתי כל שינה בצורה מסויטת שאני נופלת מהמיטה ,שהיא בזיוות בלתי אפשריות, שהיא מפיצה חום שיכול להרוג. 

אבל בסופו של דבר התגברתי על הפחד הזה ומשעה 3 עד 11 למחרת באמת הצלחתי לישון.

ואגב שינה אני כבר יושנת בלי כדורי שינה ,אני רשמית רק על כדור אחד

 ולדיאטנית שלי יש לי תור.

אני מרגישה יותר מואזנת קצת גאה בעצמי, קצת חושבת שאני פחדנית שלא עושה מספיק.

קצת כועסת כשגילתי שהם החליטו שיש לי הפרעת אישיות גבולית כשאני לא יכולה בעצמי מתוך התשע למצוא יותר מארבע תסמינים

(צריך חמש בשביל לקבוע אישיות גבולית,ואני גם לא בטוחה על כל הארבע במאה אחוז).

קצת שמחה כי הרופא בקופת חולים רשם רק את ההערות האחרות ולא את זה.

עם החרדות,והתקפי דיכאון הלא פסיכוטים אני יכולה להתמודד, הפרעת האישיות גבולית מפחידה אותי.

כי זה הרבה פעמים אומר מלא אישפוזים, כי אני לא מכירה מספיק עם זה שמתפקדים, כי זו נחשבת מחלה פסיכאטרית קשה.

וזה אומר שהתווית שאנשים ישימו עלי יותר גדולה, וגם ככה אני בטוחה שיש מספיק תווית.

וזה בכלל מעצבן שסטיגמה היא דבר שכל כך קל לשים וכל כך קשה להוריד.

זה מפחיד אותי כי זו הרגשה שזה אומר שמשהו בתוכי תמיד ירצה להרוס אותי, ואני רוצה להאמין שיום אחד מתישהו

אני אצליח להשלים עם עצמי.

למרות כל הדברים האלו, המצב שלי הרבה יותר טוב, הרבה יותר משהייה בעצם

אולי בגלל זה אני מתקשה לכתוב כאן, מתקשה "להתלונן" על מה שעובר עלי.

אבל אני אוהבת את הבלוג הזה, אני אוהבת את הקוראים שלי. המקום הזה

לא משנה כמה חשוף פה מרגיש לי בטוח ולכן למרות הקשיים כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב.

עוד משהו קטן ואחרון שיושב לי כמו אבן היום זה שבשעה שאני מרגישה טוב יותר אני שמה לב שידידים שלי קצת שוקעים

אני רואה ידיד שלי עייף וחסר מרץ, ואני רואה ידידה שלי לא מצליחה להתעמת עם בחורים

ואני רואה שתי ידידים שלי שרוצים למות, וכואב לי שאני יודעת איך זה מרגיש וכואב לי שאני לא יכולה לעשות יותר בשבילהם

כי אני יודעת שהם צריכים לעבור בעיקר משהו אישי

יום רביעי היה היום האחרון שבו ראיתי את הפסיכלוגית שלי,

דברתי איתה על השיחה עם אבי, היא הדגישה לי כבעלת מקצוע שהיא בעד

שאני אראה פסיכלוגים ולא למסגרת.

יחד עם יד על הדופק, אם המצב מחמיר ,תמיד אפשר ללכת למסגרת של טיפול היום.

אבל גם היא חשבה שאני צריכה קודם לנסות בלי,לפתח מעט יותר עצמאות וחוזק ב"עולם שבחוץ".

היא הביאה צער שאבא מוריד אותי הפעם לעומת מקור התמיכה שהוא היה עבורי עד כה.

ברור לשניינו שהוא מנסה להשיג תוצאה הפוכה ממה שהוא יוצר.

הוא בין היתר הוריד לי את החשק לראות חברים, והפחיד אותי שלא כדאי שישר אצא בערב

ומצד שני ערב יש יותר בעיות תחבורה, ואם ארגיש לא טוב אני עלולה להיות יותר לכודה.

כך שכאן הוא עדיין צודק. הוא גם נתן לי תחושה של בהילות להכול,מצאתי את עצמו שוקעת במספרי טלפונים מילים ובירורים עד שהסתחרר ראשי.

נאלצתי להכריח את עצמי להרגע ,עצה שלמרבה האירוניה נתתי בזמן האחרון ללא מעט אנשים.

ומן הצד השני אני רואה את זה כצעד חיובי ביותר שאני מצליחה להקשיב לעצות שלי עצמי.

יצאתי משם מוקדם, והגעתי במהרה להפגנה קטנה שנגעה לליבי, אולי בגלל שהפגנה לא הייתה בתל אביב.

כאשר שאלה שם בחורה "איך רחובות הארץ לא בוערים על נושא ערכי כמו ניצולי השואה?", כלנו חשנו כך.

ישנם כשלושה הוסטלים לניצולי שואה החולים בנפשם, אנשים אלא שהם בערך כמאה בכל הוסטל לא מסוגלים לתפקד לבד.

ביבי הבטיח בפבוראר מול התוכנית של שלי יחמוביץ כי לא ירשה להעביר את ההפרטה אך לא נקף אצבע.

ותגובת האוצר: 'מייזם ההוסטלים לניצולי שואה הינו זמני בלבד.'

עמותה היא שכרגע מפעילה את ההוסטל לב השרון בו נעשתה ההפגנה.

כבר אז החלה ירדה חמורה ברמת השירות, חצי מהצוות פוטר, כך שהיה חוסר בכוח אדם.

המשכרות ירדו מ5 וחצי אלף ל4 וחצי אלף. אין בגדי קיץ לחולים אלא רק בגדי חורף.

עכשיו הממשלה רוצה להביא את ההוסטלים לידי ידיים פרטיות לגמרי, שם כבר הבטיחו להוריד 40% מהצוות הרפואי.

עובד הקבלן שכבר ראו אותו האנשים שם, הביא עובדים אתו ערבים זרים מהשטחים, על מנת לחסוך בתשלום לכוח האדם.

ובזה שוב פגיעה וניצול של החלש ביותר. הוסטל, הוא לא באמת דבר רווחי ועל כן ברור כי הקבלן יקצץ עד למיטב יכלתו

כדי לקבל סכום כלשהו מן ההפקר, ניתן רק לשאול מה עוד יהיה חסר לניצולי השואה

סלט ירקות בערב, ניקיון יומי, מקלחות רק פעם בכמה ימים כדי לחסוך מים?

עד איפה הציניות תמתח?

אז כן לא יכלתי לשבת בשקט ולמרות החרדות שלי הצטרפתי לשם.

בסופו של דבר הייתי די גאה בעצמי, ושמחתי לדעת שהמשפחה שלי תמכה במהלך.

הם ידעו שנשארתי להפגנה רק אחרי שחזרתי.

אז הנה 3 ימים אחרי השיחרור , אני כבר יודעת איזה פסיכלוגית אני אראה ובאיזה ימים.

אני לא אלך לראות חברים אך שתיים יבוא אלי, אחת מחר ואחד בשבוע הבא.

יש לי כבר את כל המרשמים וההפניות שאני צריכה מהרופא, נשאר רק לקבוע תור לדיאטנית

ולקוות שלא להשמין, זו התחלה לא רעה.

זה כואב,

לא ציפתי שביום הראשון שאני אחזור הביתה מבית החולים יבאו אלי בתלונות.

הרגשתי שעשתי צעד משמעותי, צעד חזק הרגשתי גבוהה.

ואני מרגישה שהשלכתה אותי נמוך מאוד בחזרה ואפילו מתחת לארץ.

במיוחד ממך, כי אתה אדם האחרון שממנו ציפתי ממנו את זה.

זה כואב לי אבא.

כולם כולל מנהלת המחלקה לא חושבים שזה יעשה לי טוב לשהות בבית חולים, במחצית חולי נפש ומקבלי קצבת נכות.

הם החליטו שאני לא צריכה קצבת נכות, שיקום וכל דבר דומה.

המנחה בפסיכודרמה במיוחד הנחתה אותי ללכת לקבוצה של אנשים בראים בגלל ש"יש לי את היכולות וברגשות כלנו עוסקים אותו דבר"

אז נכון, לא קוראים למסגרת הזו בית חולים.

קוראים לזה טיפול יום, אבל זה עדיין מסגרת אחרת של חולי נפש ומקבלי קצבת נכות.

אז נכון אני לא בריאה, אבל אני כן במצב הרבה יותר טוב.

נכון אני צריכה טיפול אנטנסיבי, אבל כבר פחות.

פסיכלוג פעמיים בשבוע, ועם ילך טוב גם פיסכודרמה קבוצתית פעם בשבוע, זה לא מעט.

למה לא לתת קודם צאנס למסגרת הפחות קיצונית?

כי זה עולה יותר כסף?

למה הבריאות שלי שווה פחות?

אני רוצה להפסיק את זה עכשיו כי תחושת התסכול שליוותה אותי

גרמה לי לדעת שאני רוצה להמנע ככל שאוכל מבית חולים, במיוחד ממחלקה נפשית.

כמובן, זה עדיף על התאבדות. אבל אני כבר לא שם.

מסגרות טיפליות הוא דבר שלפעמים הוא ממכר,לחלק מהאנשים יותר קשה להשתקם בחוץ אחרי זה.

והרגשתי יותר נוח ובטוח להשתקם לא בעוד מסגרת רפואית נוקשה אלא בחום שאני מרגישה בבית.

אתה ממשיך להאחז בכך שזה לא בית חולים אלא טיפול אנונימי יחסית.

ואני ממשיכה להאחז בתחושה הנוראית שהייתה לי שם,לא קל לי לבקר מקום שפעם אחרונה שהייתי בו

במשך שש השעות שהייתי בו חשבתי רק על כך שאני צריכה למות ואיך לבצע את זה.

אז כן הפסיכלוג שם עזר לי לא מעט, אבל עבורי המקום הזה מעורר טריגר.

יותר מהכול פשוט כואב לי מכך שאני מרגישה שלצוות הטיפולי יש יותר אמון בי מלך.

אתה תמיד הייתה האבא החזק שלי.

מצד אחד הגבר -גבר ומצד שני האב הרגיש, האכפתי, והאוהב.

הייתה סלע היציבות שלי

והעובדה שאתה לא מרגיש שיש לי את היכלות,כואב לי יותר מהכול

כי אתה תמיד הייתה זה שכן מאמין בי ואני צריכה שתאמין בי עכשיו.