עומקים

ואת זה אני רושמת במעיין תחושה של "חובת דיווח"

צרפתי את זה לנושא החם כי אני כבר 11 שנים שהרבה יותר מסוכה מפגשי חנונים באייקון מסמל אצלי את סוכות

והיה לי מעניין באייקו השנהן קראו לי המון דברים בפעם הראשונה

וזה תמיד מפתיע בעיקר אחרי שאני בכנס הזה מגיל 16.

הדבר הראשון הוא שלקחתי את אחותי ביום ראשון

נראה שהיא עדיין לא מספיק גיקית ולא ראית שהתחברה עם בני גילה לצערי

אבל היו שם חברים שלי שהיא מכירה ולא נראה שהיא סבלה במיוחד,רק קצת הלם תרבות.

הדבר השני הוא שהייתי חלק מפאנל

וזה אומר שאומנם בקטנה אבל פעם ראשונה שנתתי הרצאה באייקון

וכשחשובים על זה עדיין אחת מהפעמים הראשונות שהרצאתי בכלל.

נראה לי שהיה די מוצלח, א/נשים נהנו וזה מה שחשוב,אפילו נתתי את המייל שלי למישהי.

וגם לא מתתי זה נראה לי סימן מוצלח למדי.

הדבר השלישי זה שהיה ספייד דייטינג גייקי.

ארקרדו וסילפיד רצו שארשם נרשמתי ו..היה כיף

למרות הקריאות של חברה משותפת שכל מי שמתתף שם דפוק

(תודה מאוד נעים לי ולסילפ לשמוע את זה...)

אני פשוט חושבת שהיי למה לא, מקסימום הלכה שעה.

וזהו כאן נגמר הדיווח :)

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי אחות מאוד מגוננת, מעיין "אח גדול" עם טויסט אמהי כמעט.

הדבר נכון בעיקר כלפי אחותי מצד אמא.

בהרבה דברים הילדות שלה הכי קרובה לילדות שלי,ובעוד שהחיבור שלי עמוק עם כל האחים שלי איתה החיבור הכי עמוק.

מגיל 12 בערך שלה אנחנו עושים שיחות נפש מדברים על דברים.

אני לא רוצה שהיא תשאר חסרת ידע או בטחון, והדבר נבע מכך שבגילה לא היה לי עם מי לדבר על מה שדברת אתה

ואלו דברים שמשנים א/נשים, רציתי לתת לה את התחושה שהיא יכולה לדבר איתי על הכול.

סיפרתי לה על כול הטעיות, כל הקשיים, כל הדברים שקיוותי שהיא לא תצטרך לעבור

ובעוד זה כן עזר. היום גילתי שפעלתי מאוחר מידי.

חלק בי צורח שלא הייתה לי ברירה כי לא יכלתי ללמד את זה כשעוד כל כל הייתי ילדה.

וחלק אחר מרגיש אשם שלמרות כל הרצון לא הייתי שם בשבילה.

כול מה שנותר לי לעשות כעת עם כל הפחד זה להתייצב לצדה

להיות שם

ועדיין יש רגעים שאני רק רוצה לבכות ולהבלע

ארקרדו היה חולה זמן רב

לסבתא כואבת הרגל

לאמא פריצת דיסק

ואפילו אחותי חטפה שפעת עונתית.

מהסיבות האלו בתקופה האחרונה יצא לי לעזור יותר לסבתא

לעזור יותר בבית

ולא לראות את ארקרדו תקופה ארוכה מהרגיל.

הבנתי שהוא בסביבה אבל גם במצב של מורכבות משפחתית.

לא חשבתי שהוא יבוא אבל כן רציתי לראות אותו.

אני כבר הייתי בטוחה לחלוטין שהוא לא יבוא, למעשה כבר ישנתי.

כשלפתע אחותי הקטנה הדליקה את האור "לילי הוא בא"

ראיתי את החיוך מתפשט על שתינו.

ארקרדו כבר מרגיש חלק מהמשפחה

אפילו הכלבה שלנו התרגלה אליו.

אני לא לגמרי יודעת, ולא לגמרי רוצה להסביר את זה

רק ידיעה פשוטה שכשהוא כאן אני יותר שמחה.

התגעגתי אליו,לקול שלו ,למגע שלו,למחשבות הרעומות מידי שלו.

הוא הגיע בתקופה שאני מרגישה יפה,

הוא לא ראה אותי בתקופה כזו לפני,

ובתמצית הקטנה שהייתה לנו היינו יפים.