הרבה זמן שלא כתבתי כאן..
לא היה לי את הצורך לכתוב כאן..
אני אספר על סוף שבוע אחד, לפני חמישה שבועות.
הייתי אמורה לצאת לאנשו, דבר שהתחייבתי אליו וחיכיתי לו כל כך...
ואז כמה דקות לפני אמא החליטה שאני לא יוצאת..
יצאתי כל כך חרא בגלל זה כלפי אנשים...
נמאס לי מהעלם הזה..
בלעתי כדורים... בכיתי.. כאבתי.. חיכיתי שהאל יקח אותי כבר...
ואז הגעתי לצומת דרכים... רציתי לחיות.. והבנתי שיש לי שתי אופציות..
או למות או לקום ולהתקדם. במקום שעמדתי לא יכולתי יותר לחיות...
החלטתי לקום עם חיוך.. אבל זה בא בהדרגה...
בסופש הזה בכיתי בלי הפסקה גם יום יומיים אחרי..
החלטתי שאני מפסיקה להזיק לעצמי..
הפסקתי עם הפרעות האכילה, עם העישון, עם השתיה(כמעט) וזהו!
שבוע אח"כ גם התחלתי להרגיש רגש חדש לאדם אחר
שבוע אחרי זה קרה... נפתח קשר חדש...
הוא נגמר אחרי שבוע.. לא הזיז לי הרבה..
הבנתי שעברתי הלאה... שכחתי מתומר.
עכשיו כל כך טוב לי עם עצמי...
אני תופסת את עצמי מחייכת כל כך הרבה!
והנה עכשיו.. שוב.. נראה לי שהתאהבתי
בעוד שלפני חודש חשבתי שלא אוכל להתאהב שוב לעולם...
ואני מאמינה שזה יכול להצליח.
אני לא יודעת אם אני אמשיך לכתוב בבלוג הזה,
אבל הייתי חייבת לכתוב את הפוסט הזה.
אולי גם עוד כמה זמן אני אוכל גם לשבור את האנונימיות המצחינה הזאת..
בנתיים אני בסדר, אפלו מצויין...
and I think to myself... what a wonderful world!!!!
שיהיה לכולם רק טוב!!!
אוהבת נורא!
טל