אז מזמן לא כתבתי כאן.
לא ממש הרגשתי את הצורך, וכשכן, לא הייתי בטוחה מה באמת יש לי להגיד. ממילא אף אחד כבר לא נכנס לכאן. ואולי טוב שכך.
התקופה הזאת עומדת בסימן של סוף והתחלה.
כל כך הרבה דברים עומדים להסתיים ולהשתנות, השגרה תתחלף, הלחצים שיש לי עכשיו יתחלפו באחרים.
התהיות בראשי לגבי הקשרים שלי, איזה ימשיכו להתקיים ואיזה יתנדפו להם לאט לאט מחיי.
אם אני אתרחק מאנשים זה כנראה יהיה לטובה, כי אנשים מתפתחים ומשתנים והכל לכיוונים שונים ומה שמתאים לי עכשיו יכול לא להתאים לי בעוד כמה זמן. אבל זה קצת חבל בכל זאת.
המון דברים קורים עכשיו, ויקרו בתקופה העמוסה הזאת, ובתוכי יש מערבולת של רגשות ושאלות ופחד. פחד ממה שהולך להיות. אני מרגישה שאני נזרקת לתוך מרחב ענקי ואני לא יודעת לאן כל פניה תיקח אותי, ומה אני אעשה עם עצמי. מה יהיה איתי?
יהיה טוב. כי חייב להיות. זה לא שעכשיו רע, אני מאוד מעריכה את מה שקורה, הדברים ימשיכו להיות טובים בצורה שונה פשוט.
אני לא רוצה להיות נודניקית, או דבק כביכול, או קטנונית, או קנאית, אבל לפעמים זה מה יש.
אני לא רוצה שתשתמש בתסמונת הקדם וסתית שלי כסיבה לכל הבעיות שלי. כי יש לי כאלה. בגלל המצב, ובגללך, אבל בעיקר בגללי. אבל התקופה שבא אני נמצאת בחודש לא משנה את מה שאני מרגישה, רק מקצינה את הרגשות שלי כלפי חוץ. תתמודד עם זה.
אתה אומר שבשבילי אתה מוכן לוותר על הכל, ואיכשהו אני מצליחה להרגיש אחרונה בסדר העדיפויות שלך, על HOLD בחיים שלך.
אני לא אבוא אליך בתלונות ואגיד לך לשנות הלו"ז העמוס שלך, כי זאת פשוט לא אני, אני לא אוכל להתמודד עם העבודה שאתה מוותר על דברים שחשובים לך בשבילי. אבל לפחות כשאתה מוותר עליי בשביל הדברים האלו, תן לי להרגיש שאכפת לך. זה עושה את כל ההבדל.
עברו יותר משבועיים מאז שקניתי קופסה בפעם האחרונה, אז נכון שאני משונררת מאנשים מדי פעם כממש באלי, אבל כל העסק של להפסיק לקנות, עושה לי ממש נחמד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
