הרנסנס האיטלקי בשיאו
הרנסנס בשיאו בפירנצה הוא התפתחות בעית של הרנסנס שקדם לו. הוא נמשך בין השנים 1480 עד 1520.
שלושה אמניים מייצגים את הרסנס בשיאו: לאונרדו דה וינצ'י (המבוגר בינהם, leonardo de vinci), מיכלאנג'לו בואנרוטי (michelangelo buonarroti), ורפאל סנציו (הצעיר בינהם, Raffaello Sanzi). שלושתם מושרשים במסורת הפלורנטינית.
ב-1520 כל המזמינים העשירים שהיו מזמינים את הרנסנס מתו או ירדו מנכסיהם, רפאל מת (הקיא את דמו עד שלא נשאר), וכוחה של האפיפיורות מאוד התערער כשנכנס הצבא הצרפתי.
כוחה של המשפחה המשמעותית ביותר של הרנסנס המוקדם, משפחת מדיצ'י, יורד, והשליטה ומרכז האמנות עובד לרומא מפירנצה. יחד עם זה מתפתח מרכז אמנותי חדש באיטליה – ונציה.
בתחילת המאה ה-16 גובר כוחה המדיני של האפיפיורות ואפיפיור חשוב ובולט עולה – האפיפיור יוליוס השני שנבחר ב-1503 והוא היה פטרון חשוב מאוד של אמנות. הוא רצה להחזיר את עטרת רומא ולהפוך אותה למרכז תרבותי. הוא היה האחראי לבניה מחדש של כנסית סנט פטרוס, והוא התחיל בכלל תנוםה גבוהה של בניה ברומא. הוא רצה להחזיר אותה להיות מרכז חשוב – כמו בתקופה הרומית הנוצרית.
אופי האמנות שהתגבשה בתקופה זו – אמנות ששואפת לאיזו, לאיפוק, להרמוניה קלאסית. יש יותר ויותר עיסוק בקלאסי כמודל. זו אמנות שעוסקת בביטוי של היפה. אם ברנסנס המוקדם ההיה חיפוש אחרי הריאליזם, לאט לאט יש זניחה של אותו ראליזם בלתי מתפשר ועיסוק ביפה כתוכן. עיצוב דמות האדם הופך להיות וירטואוזיות.
היא מנסה למצוא יצוגים חדשים (טונדו – הפורמט העגול למשל). יש נסיון להגדיר קומפוזיציה מאורגנת על ידי פירמידה. הנטייה הכללית היא חיפוש צורות גיאומטריות הרמוניות שאפשר לעצב דרכן את העולם בצורה הרמונית ויש תפיסה ויזואלית שמאחדת הכל. המתמטיקה למשל היא חלק מהתפיסה ההרמונית. האמנים נדרשים לשליטה בפרספקטיבה ובאנטומיה.
התפיסה הנאו אפלטונית הולכת ומשתרשת, ויוצרת יותר ויותר אחדות מתוך ריבוי. הכוונה היא ליצור אחדות ושלמות תוך הפגשה בין ניגודים: חומר ורוח למשל או תבונה מול יצר. יש נסיון להשלמה בין אותם ניגודים כשהניגוד שבספרה הגובהה מבין השניים ינצח (התבונה או הרוח) הנמוך ירצה להיכנע לגבוה יותר כי הוא ירצה להיות שלם יותר. יש נסיון לייצג את השלמות תוך שימוש בצורות גאומטריות.
הגוף היפה מבטא את הנשמה שבתוכו – אם הגוף יפה, הנשמה יפה. יש מיזוג של נוצרי ושל קלאסי, נפש עם חומר, ויטה קונטקלטיבה – חיי הרהורים (vita contemplative).
ככל שהתפיסה הניאו אפלטונית משתרשת, בכדי לייצג את התפיסה ההרמונית יש נסיון להגיע ליפה. היפה מכיל נשמה יפה יותר.
"ויטה קונטפלטובה"- חיי ההרהורים.
"ויטה אקטובה"- החיים הפעילים.
פעמים רבות אלמנט פעיל פיסית (תנועה, מאבק) יופיע מול אלמנט מהרהר.
"איוונדיונפ"- האמן חושב ויוצר. הוא נתפס כהומניסט, מלומד ואינטלקטואל, איש אשכולות.
מיכלאנג'לו-מיקי בקיצור
מיכלאנג'לו בנה את מצבת הקבורה של המדיצ'י בפירנצה. כשיוליוס השני מגיע לפירנצה ורואה את הפיסול של מיקי הוא מתלהב ממנו ומייבא אותו לרומא. מיקי הופך להיות אדם מאוד ידוע בכל עולם האמנות של אז ולכן פונים אליו באופן ספציפי [מעמדן של הגילדות ירד].
במאה ה-16 מיקי ממש מפתח את העיצוב של דמות האדם ויש דגש על ייפוי.
סדרת העבדים של מיקי
יש תפיסה של חופש מול כניעה. הנצרות שמנצחת את החומר. פסל שגווע לתוך החומר מזכיר פסלים קלאסייים – זה כי מיקי בילה זמן רב באקדמיה של המדיצ'י, שם היה אוסף ענק של פסלים קלאסיים. אחד הפסלים שהיה שם היה:
פסל זה מתאר את העונש שהאלים נתנו למסגירי הסוס הטרויאני – נחשים יאכלו אותם. ברגע זה האב נראה כאל, הדמות השמאלית דומה לדמות השמאלית של מיקי שנכנעת לחומר.
הצופה פה צריך לעבוד כדי להין מהו הנושא ולא מקבל דברים לעוסים.
יש דגש חזק על היופי של הגוף. המגמה הראליסטית פחות חזקה. בפסל השמאלי היפה הופך להיות הנושא – לערום יש יחס חיובי בשנים האלה.
העבד המורד הוא יותר אקטיבי ובגווע יש משהו יותר נכנע ויותר הרהרני. יש הפכים: אקטיביות מול פאסיביות, חומר מול רוח.
מיקי גם משתמש במערך כיאסטי של גפיים: יד שמאל ורגל ימין פאסיביות בעוד רגל שמאל ויד ימין עושות פעולה.
הקפלה הסיסטינית
מבנה התפילה של יוליוס השני. יוליוס קורא למיקי לצייר את תקרת הקפלה.
כל הקירות חוץ מקיר המזבח כבר מצוירים.
מיקי עושה מה שהוא רוצה [אבל לא מעשים אנטי נוצרים]. יוליוס השני מבקש פרסקו בתקרה. על פרסקו בד"כ עובדים הרבה אנשים בו זמנית כדי לסיים את הג'ורנטה טוב (זה כולל הכנת צבעים יומית והכנת החומרים וסיום הצביעה על הקיר ובלה בלה בלה).
אבל מיקי היה טיפוס מתבודד שעבד לבד מהתחלה ועד הסוף. הוא בנה לעצמו פיגומים וצייר בשכיבה במשך 4 שנים את תקרת הקפלה.
בסופו של דבר, במקום לציי 12 שליחים על רקע שמיים זרועי כוכבים (מה שהאפיפיור רצה), הוא צייר 400 דמויות. זה פרויקט ענק שלא קדם לו ולפני כן לא נראה.
יש את הנביאים מתנ"ך ואת הסיביליות (הנביאות המיתולוגיות). הם בין המשולשים.
פרשנות נאו אפלטונית – מצד אחד תנ"ך מצד שני קלאסיקה. יש הרמוניה שלמה. התנ"ך והמיתולוגיה נחשבים מטרימים לנצרות. לפי תפיסה זו כולם ניבאו על ישו. הם יושבים על כסאות ומעליהם כתובים השמות, כל אחד מחזיק ספר (נביא) או מגילה (סיביליה) ומקריא.
יש ציור של הארכיטקטורה. הוא מצייר מערכת של עמודים (המשלולשים באמת קיים)ף אבל העמודים והקורניס מצויירים כאילו הם מפוסלים.
זה ציור גריזאי – צייור כאילו של פסל ונותן תחושה של פסל וארכיטקטורה. יש חזרה לעולם העתיק גם דרך הדמויות וגם דרך המבנים. הנביאים יושבים במערכת הארכיטקטונית המצויירת ויש דמויות ערומות – אינדיומי, שהוא שותל בין סצנה לסצינה. הם מחזיקים מדליונים שמצוירים עליהם עצי אלון (סמל האפיפיורות) ואלו הם ציורי תבליט. יש כ-20 אינדיומים מאחורי הנביאים והסיביליות שבאים בהשראת הפיסול ההלניסטי.
יש 9 סצנות מספר בראשית. שלוש מתארות את הבריאה (בריאת האור והפרדתו מהחושך, בריאת הים והפרדתו מהיבשה ובריאת המאורות והצומח), שלושה מתארים את בריאת אדם, חווה, והחטא הקדמון (כולל הגירוש מגן העדן), והשלושה האחרים מתארים את קורבן נוח, המבול, ושכרונו של נוח.
בארבע פינות התקרה יש סיפורי תנ"ך שיש בהם נס אלוהי. מות המן, דויד וגוליית, משה ונחש הנחושת ויהודית והוליפרנס.
אין קשר של חלל אחי מקטע לקטע ואין התפתחות נושאית ברורה. כל דמות וסיפור מייצגים משהו ואין בינהם חיבור אוטומטי. אי אפשר לראות הכל מנקודת מבט אחת, צריך לשנות את זווית הראייה כדי לראות הכל.
התקרה גדושה בסמליות נוצרית ובביתו של האפיפיור, וכל הדמויות מאוד הרואיות ומפוסלות ופלאסיות.
מבחינתו של מיקי, הוא קודם כל פסל. הוא חושב כפסל ולכן כל הדמויות מאוד בולטות בנפחיות שלהן.
הסגנון שלו בארבע שנים הולך ומתפתח: כשהוא מתחיל הסצינות שלו עטורות דמויות ולאט לא הן הולכות ומתפתחות ככל שמתקרבים למזבח והן הולכות והופכות ללהיות יותר רעיוניות ומצומצמות ומאופקות.
יש התאמה של הבעות הפנים לסיטואציה, יצירת חלל פנימי.
עדיין אין שימוש במודליסטיות אז חווה נראית כמו גבר.
בריאת האדם – קומפוזיציה מאוזנת. דמות האלוהים נתמכת על ידי הרבה מלאכים יפייפים. אדם מסכן על סלע וחסר כוחות, יש אנטומיה אמוד מדויקת. יש פה את רגע החיים. זה חד הרגעים הכי מעוררי תקווה בצופה, יש ידיעה שעוד מעט האדם יקבל חיים.
מיקי מתעסק בגוף האדם והוא מייצר תנוחות מאווד מסובכות. הוא מותח את יכולות האדם עד הגבול, ולמרות שזה מאוד קשה זה נראה טבעי.
בצדדים מיוצג הסדר ובמרכז הוא נפרע על ידי האינדיומות שמייצגות משהו יצרי.
מיקי שותל רמזים לגביו, למשל בציור של המבול. התיבה מיוצגת בתשעה מלבנים, רמז לתשע הסצינות בתקרת הקפלה. התקווה היחידה היא התיבה = המאמץ של ארבע הנשים הוא הישועה.מיקי שם דגש על המאמץ האנושי לשרוד. זה בגלל התפיסה ההומנטיסטית.
יש הרבה סימבוליקה בכל מקום [אבל בגלל שזה קורס של שנה באוניברסיטה אנחנו נישאר במתח].
למשל קומאה (CUMAEAN), נביאה זקנה שהטילה עליה להיות זקנה לנצח, רמז לשנים ולנצחיות של הכנסיה הרומית.
משמעות היצירה בכללותה: במרכז סיפור הבריאה. האל בורא עולך משלו ומעניק אותו לבני האדם. האדם חוטא ונענש בגירוש מגן עדן והאנושות ממשיכה לחטוא ובסופו של דבר בגלל שהיא ממשיכה לחטוא הוא מחליט להשמיד אותה אבל היא ממשיכה לחטוא. המחזוריות של החטא והסליחה זה משהו שהאנושיות עושה משחר בריאתה ולכן צריך ישו שיגאל את כולם.
ליאונרדו דה וינצ'י – או בקיצור, ליאו
הוא מהווה מעבר בין המאה ה-15 ל-16. הוא מכיר את הרסנסנ המוקדם ומוביל לרנסנס בשיאו. הוא המבוגר מבין שלושת אמני יצוג הרנסנס והוא נחשב כבר בשנות השמונים של המאה החמש שרה לפורץ דרך באמנות וביכולת ההבעה שלו ועל האישיות הססגונית שלו. הוא היה איש האשכולות הרנסנסי האידאלי: בעל מלאכות רבות, נגן, מנומס ומשעשע.
המורה שלו היה ורוקיו – פסל ידוע שעבד אחרי דונטלו. לפי האגדה ורוקיו היה גם צייר, אבל הפסיק לצייר כשראה שתלמידו עולה עליו.
מייחסים את הרישום ככלי לפיתוח רעיוני ולמחקר לליאו. מייחסים לו מאות רישומים, אבל רק עשרה ציורים מיוחסים לו בוודאות (למיקי יש 100 לפחות. נה נה בננה).
הוא עבד במילאנו אצל משפחת ספורצה, והם הזמינו אותו לתכנן את הביצורים של מילאנו. אף אחד מהתכנונים שלו למבנים לא נבנה. אף אחד מהפסלים לא נשאר.
הוא עסק בנתיחת גופות והיה מהראשונים שהבינו שיש מחזור דם (קודם היו מקיזים דם כדי לאוורר את הגוף). בסוף אסרו עליו את הכניסה לחדר המתים.
ארבעה חידושים מיוחסים לו בתחום הציור:
- ספומטו (sfumato): מהמילה פומרה (fumere) – לעשן. הכוונה למעין מסך עשן שיוצר הצללה עדינה מאוד שיש בה מעברים בלתי מורגשים בין צבעים לגוונים ובין שטחים כהים ובהירים.
- פרספקטיבה אטמוספרית: מתארת גוונים או צבעים שנמצאים ברקע ושבהדרגה נעשים חיוורים, בד"כ צבעים קרים וכל זאת בכדי להמחיש את האוויר. זה כאילו לצייר את האוויר ולנסות לתאר תכונות של אוויר שחוצץ בין הצופה לציור.
- קומפוזיציה פירמידיאלית: ארגון של הקומפוזיציה בצורת פירמידה. אמני הרנסנס הירבו לארגן את הקומפוזיציה בצורות גאומטריות כמו משולש. ליאו הבנה קומפוזיציה מאוד יציבה ותלת מימדית.
- דגש על היבט פסיכולוגי דרמטי: הוא מדגיש דרמות רגשיות בצורה מאוד מאופקת. כל הדרמה מתרחשת מתחת לאדמה ואז היא פוגעת בצופה בצורה מאוד חזקה ועמודה בגלל התחכום הרב.
את רוב העבודות שלו הוא לא גמר. הוא כל הזמן היה בתהליך.
הסעודה האחרונה, 1495-1497, פרסקו לא קונבנציונלי.
כיוון שליאו היה ממציאן הוא צייר ישירות על הקיר עם טמפרה ושמן – חומר חדש באותה תקופה. הוא רצה להציג את המבריקות של הטמפרה עם הסמיכות של השמן. זה לא עבד כל כך יפה. בנוסף לחורים, הפצצות, תיקונים, לקיר הזה יש הרבה היסטוריה.
הוא לא עבד כל כך הרבה. הוא בעיקר חשב על הטונים הצבעוניים.
בדיזניו – הרישומים המוקדמים, ליאו מנסה לתאר את יהודה איש קריות לא בנפרד, אלא כמו את יוחנן.
זאת לעומת הסעודה האחרונה של גירלד דומניקו (ghirlandaio domenico) משנת 1486, פרסקו.
הסובח המקובל הוא שיהודה איש קריות יושב בנרד. יש הפרדה ברורה וברור שהוא הבוגד. בסופו של דבר הסעודה האחרונה הופכת להיות המקום שבו ישו מאכיל ומשקה את תלמידיו בדמו ובבשרו.
זה חדר מאוד ראליסטי בעל שכבות עומק.
~~~
אבל לאו מנסח מחדש את הקומפוזיציה הישנה בתולדות הנצרות, ומצייר את הדרמה שהתחוללה לפני הגילוי. ישו אומר "אני אומר לכם כי אחד מכם ימסרני". הוא אומר את מה שהוא אומר בלילה סדר החגיגי.
לאונרדו מנסה לשחזר את הרגע שבו כל אחד מהנוכחים שואל את עצמו מי זה. זהו רגע של קדושה – מוות וחיים ביחד. ה הרגע שבו הוא מעביר את הלחם ומוזג את היין וזה האוקריסט – הרגע שבו הם שותפים למוות שלו. זה משהו פגאני ודרמטי.
חלק מהתפיסות הנאו אפלטוניות מתעסקות בהרמוניה דרך המתמטיקה. אחדות מתוך ריבוי – קשור למורכבות של המתמטיקה. גם ליאו היה חלק מאותה אדמיה של המדיצ'י והיה בקטע של הנאו אפלטוניזם.
הוא מחבר בין המתמטיקה להיבטים הרגשיים. ארגון הקומפוזיציה: שלושה אנשים בארבע קבוצות. הוא גם מארגן אותם בצורת מרובעים ומשלושים: ארגון לצורות גאומטריות.
שלוש הוא מספר הרמוני ששואף לשלמות, יצירת הרמוניה ועליה לספירה (sphere) אלוהית. מספר קדוש שמייצג ערכים חשובים בנצרות: השילוש הקדוש, שלוש מעלות חשובות (חן, חסד ורחמים).
ארבע קבוצות, כמספר כותבי הברית החדשה. ארבע עונות שנה, נערות גן עדן. למספר ארבע גם תכונות מיוחדות. הוא פעמיים שתיים.
החיבור המתמטי של שלוש ועוד ארבע – שבעה ימים בשבוע. ההכפלה של שלוש וארבע: 12 השבטים, 12 שערי ירושלים, חודשי השנה, שעות היום, וגם, כמה מפתיע, מספר השליחים.
ישו במרכז החלל והאור. הוא מרכז הפרספקטיבה. בחלון המרכזי מתוך השלוש (שוב, המספר מדהים). חלונות בנצרות הם סמל לאור האלוהי, להתגלות, כשישו בעצמו אומר שהוא בעצמו הדלת שדרכה הוא עובר לעולם אחר.
הדרמה הפסיכולוגית המאופקת [בחיי, זה יותר טוב מכל אופרת סבון]: גם אנחנו תוהים מי הוא הבוגד. ליאו לא מגלה לנו את זה.
התגובות שלהם לאמירה של ישו: תנועות גוף של ויכוח והצבעה. כולם מגיבים לאותה הדרמה. זה קצת כמו מי בכלי לא יציב, כי הפרספקטיבה מושפעת מזה: יש תנוע נורא חזקה מבפנים החוצה. זו אולי קומפוזיציה אופקית על השולחן, אבל היא זזה וגועשת מצד לצד. בד"כ אין דרמה.
ליאו לא מאפשר לדעת מי הוא הבוגד. מרמז קל אפשר לנחש שיהודה הוא זה שסטטי ונייח – כל השאר מגיבים. הוא היחיד שעושה את הדבר שאסור ואוכל, כשרק ישו אמור להאכיל, וגם יש לו סכין.
ליאו הופך את האירוע הזה לאניגמטי. הצופה חייב להרגיש שותף, הוא צריך לעמוד מול הדבר הזה ולהרגיש נבוך ומודאג ולכן דה וינצ'י לא נותן את התשובה.
הפרספקטיבה, למרות שליאו קודם צייר את הדמויות ואז את הארכיטקטורה, יצאה מאוד מדויקת. הם ממוקמים בחזית הפרספקטיבה והצופה לא נלקח בחשבון: זהו ציור נצח למעלה.
מריה עם ישו ואנה הקדושה, 1495, ציור לוח.
זה עוד אחד מהציורים האלה שהוא שימר עד יום מותו במקום לתת אותם למי שהזמין אותם ממנו. יש ארגון קומפוזיציה בצורה פירמידיאלית.
האם והבת נראות די בנות אותו גיל. ומריה יושבת על אנה בצורה לא כל כך מקובלת. זו קרבה פיזית חדשה. ההושבה שלהן בנוף הפתוח במקום מבנה זה גם חדש. הכי קל לבנות פרספקטיבה בתוך מבנה. זה חידוש וזה מקשה על תפיסת עומק ועל פרספקטיבה נכונה. אין ביחס למה לאמוד.
הנוף הפתוח הוא גם סימלי – יש עיסוק בפרספקטיבה האטמוספירית. נוף אלפיני קונקרטי שקיים בצפון איטליה. יש התבוננות בהרים האלפים. יש ציור של נוף, אור, ספומטו ומעברים עדינים בין צבע וגוון ובין אור וצל.
החוקרים נוטים לייחס לציור זה משעות אישית בחייו של לאונרדו. ללאונרדו היו שתי אמהות. אם ביולוגית ששאביו היה במעמד גבוה ממנה ולכן הם לא התחתנו. כמו כן אם מאמצת שאביו נישא לה. ליאו היה מבקר את אמו הביולוגית וגם כשנמסר לורוקיו היה מבקר את שתיהן. מבחינת לאונרדו זה רצון לאחד את שתי האמהות לישות אחת ולכן הן יוצאות שתיהן מאותו גוף.
פרויד כתב על זה. הוא טען שאם הופכים את הציור אפשר לראות נשר\עיט שהם סמלים חבויים לאמהות של מריה שלקוחים מהשפה הסמלית של מצרים הקדומה. האלה המצרית MOTH – ראשה ראש עיט. מוט' במצרית זה אם. MOTH (כמו MOTHER) כאלה לא זקוקה להפריה כמו מריה שלא הופרתה מזכר. בקיצור לפי פרויד זה מלמד על העיסוק האבססיבי של לאונרדו במאמא שלו.
יש השקפות עולם שונות תחת מעטה הנאו אפלטוניות.
המדונה בין הסלעים, 1483-1486, שמן על לוח.
שילוב דמויות בנוף הפתוח. עד עכשיו הייתה מסורת ברנסנס האיטלקי ויש העצמה של הדמות שלה. לאונרדו מושפע מהרנסנס הצפוני והיא צנועה ויושבת על האדמה. היא כמו אמא טבע. המדונה הזו מקבלת מהות של אמהות.
אצל לאונרדו יש גישה נאו אפלטונית יוצרת סדר מול אי סדרץ משהו סטטי מול משהו דינמי. חושך מול אור. תפיסה של השלמה בין ניגודים. הוא שם אותה במערה – סמל למוות, כמו מערת קבורה.
אבל הדמויות מוארות באור פלאי ורך. יש סמליות של חיים מול מוות. הציורים של לאונרדו תמיד מעוררים משהו נוסף.
יש ספומטיות, חומריות של דברים, מבנה של סלע, של פרחים. יש יכולת פרטנית ואובזרבציה ופרספקטיבה אווירית. גם כאן הקומפוזיציה פירמידיאלית.
מונה ליזה, 1503-1506, שמן על עץ.
יש לצופה תחושה של כבוד אליה. היא כאילו מלכותית, אבל חלק מהטבע. אמא טבע. היא מתמזגת.
יש תחושה שהיא הכל – היקום כולו. היא לא צריכה להיות מעליו כדי להחשב מכובדת, את הריספקט שלה היא משיגה מעצם היותה היקום עצמו. היא מאוד משולשת בישיבתה ומישירה מבט. יש השגבה. הצופה מתחתיה. יש תחושה של מריה הנשגבת מכל.
הוא מחטב אותה עם הטבע והצופה תופס אותה כאורגנית בנוף. אין סימני אדם אחרים. זה נוף כמעט טבעי לגמרי.
היא יושבת בתוך חדר אבל נראה כאילו היא מחוצה לו. היא קרובה אל הצופה אבל היא גם בחוץ. הוא לא נותן אינפורמציה שמגדירה אותה.
4 החידושים שלו פה.
יש שטוענים שמבחינת המהות הוא משלב את עצמו איתה ולכן הוא לא רצה למסור את הציור, ואכן, כשהצרפתים פלשו לעיר והוא הצטרף אליהם לפריז הוא לקח אותה איתו. טוענים שיש פה את הרצון שלו להתמזג עם הנשיות והאמהות.
ספומטו – איפה המבט ומה ע החיוך.
היצירה הזו מיוחדת לתקופה ומצליחה ליצור דיוקן בולט בשונותו. אפילו יחסית לרנסנס הצפוני זוהי באמת דמות עם נוכחות ולא בגלל החומר (להפך, היא דווקא מאוד צנועה). יש משהו מתוחכם. החומר לא לעוס. דה וינצ'י נותן דרמה קטנה, כשהיצירה לא מוסרת את עצמה עד הסוף.
רפאל
הוא מסמל את סוף הרנסנס. הוא חי בין השנים 1483-1520.
הוא שילב את ההישגים של מיקי יחד עם אלו של ליאו. הגדולה שלו הוכרה עוד בחייו. הוא היה גם ארכיטקט, אחראי על העתיקות של רומא, צייר.
הוא מגלם בציוריו את הציור האידאלי של הרנסנס. הוא ממש מה שאלברטי אומר לעשות. ציוריו גם הרמוניים ושלווים והם גם הרואים ומאוזנים. יש קומפוזיציה מאוזנת, פרספקטיבה לינארית, חד מגוזית ומדויקת. הקומפוזיציות הרבה פעמים פירמידיאליות. כל התנוחות מאוד משכנעות ומביעות הלכי נפש. הוא מאמץ מליאו את הספומטו והבעות הפנים.
יש עיסוק בגוף העירום כמו מיקי והוא מצליח להגיע להשגים, למרות שאין מודליסטיות ולכן הנשים עדיין נראות כמו מתאגרפות משקל כבד.
הוא מפורסם במדונות ובמלאכים הקיטשיים הקטנים שלו. הוא מצליח לשכלל את המדונות שלו עד כדי כך שהן הפכו לסמל. הוא היה מאוד מפורסם בחייו וכולם מאוד אהבו אותו. הוא לא היה אנטיפת ומסתגר (כמו מיקי) והיה עושה מה שרוצים ממנו ומוסר יצירות בזמן (בניגוד לליאו). רפאל היה ממש שגריר של רצון טוב. הוא עבד עם גדולי התקופה והיה מאוד פורה. אבל בסוף הוא מת צעיר, ומיקי חי 80 שנה.
סליחה שלא שמתי תמונות. אין לי כוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
.jpg)
