| 10/2008
רוח התקופה
לפני מספר ימים, כמה שעות לאחר שקראתי את הכתבה הזו של גדעון לוי, המתארת קצת מהמתרחש בעכו בעקבות מהומות יום הכיפורים, עלו בי הרהורים. בעיקר ביחס לפסקה הראשונה. ליתר דיוק לסופה. שם מצוטטת צעירה ממוצא קווקאזי (אליבא דלוי):
"שילכו מכאן, הערבים לוקחים לנו את כל הבנות"
זו באמת לא הפעם הראשונה שאני שומע/קורא דברים מסוג זה. למעשה, עם השנים בישראל פתחתי נוגדנים נגד האזכור של קריאות גנאי נגד ערבים (ואל תנסו להפריך את הטענות הללו, שכן מיד תוכרו כבוגדים שמאלנים, שזה באמת נורא).
רק מה, לפתע זה הכה בי. אולי הייתי צריך לחיות קצת יותר משנה במדינה קצת יותר שפויה, לפחות ביחסים בין בני אדם, על מנת להפנים ולהבין...
לפני כמה שנים, יצא לי לפרסם בנענע (כתבה שניתן למצוא כאן, אם כי במעבר לגרסה החדשה של האתר, נמחקו עשרות תגובת השטנה נגדי) מכתב שכתבתי לחברי כנסת שהתנגדו לחקיקת חוק שינהיג נישואים אזרחיים בישראל. לא שחשבתי שזה יעזור במשהו, אבל למיטב הבנתי, אזרחים צריכים להשמיע את דעתם גם אם אין היא המקובלת ביותר.
כמובן שלא זכיתי לאף תגובה מחברי הכנסת שהתנגדו לחוק.
אבל עם קריאת כתבתו של לוי, כפי שכבר אמרתי, לפתע הבנתי משהו.
נזכרתי לי במילותיו של הגל, על רוח העם (Volkgeist) ורוח התקופה (Zeitgeist).
כמו הינשוף של מינרבה, הפורש את כנפיו רק עם רדת הלילה, כך הבנתי את ההוויה הישראלית רק משחדלתי לגור בישראל.
בישראל היום, אם כי הדבר בהחלט לא החל היום, קיימות כלי מיני קבוצות. קווי ההפרדה לא בהכרח ברורים.
היכן למשל עובר הקו בין אשכנזי לספרדי במשפחות מעורבות? הזיקה לדת היא יותר מיקום על רצף מאשר הפרדה דיכוטומית. גם הדמיון בין ערבים ליהודים, אם אי פעם היו שונים בהרבה, הולך ומטשטש בהתמדה.
והקבוצות הללו, נאבקות ביניהן לבין עצמן, בעיקר כדי להנציח את עצמן. ליתר דיוק, אנשים בתוך הקבוצות הללו, יעשו ככל יכולתם על מנת לשמר את עוצמתם ולשם כך ינסו לשמר כל מיני קהילות מדומיינות או חצי מדומיינות שאבד עליהן הכלח.
אחת הדרכים לעשות כן, היא פשוט למנוע את ערבוב הקבוצות.
מה שתעמולה רבה לא בהכרח עושה, בעיקר כאשר אנשים חיים יחדיו ורואים ש"השד" לא כל כך נורא כשמכירים, מנסים להשיג בדרכים אחרות.
מה שאינדוקטרינציה בלתי פוסקת לשנאת האחר לא עושה, כאשר האנשים מאמינים קצת פחות שבני הקבוצות האחרות הם התגלמות השטן עלי אדמות, צריך מכשיר אחר כדי להפריד אותם.
אחד המכשירים הללו הוא הנישואים.
נישואים בישראל נערכים אך ורק על ידי מוסדות דת, גם כאשר ידוע לכל שברובם ככולם שוויון בין בני אדם ללא קשר למינם אינו קיים, משום שזה משרת מטרה מסוימת של הפרדה.
זה לא דבר חדש לי כמובן.
ההארה שלי, כפי שכבר התחלתי לכתוב מספר פסקאות קודם לכן, היא שזה למעשה הכיוון רוח המקום והזמן, העם והתקופה מנשב.
חלק כה גדול, עד שהוא נדמה כרוב, לא מעוניין לחיות בשלום עם שכניו, לפחות כל עוד הם שכנים ולא שכנים לשעבר שעברו או הועברו אל מעבר לגבול.
בישראל לא מונהגים נישואים אזרחיים, כי אין באמת מי שרוצה בהם.
כן, יחידים יכולים לרצות בהם. בעיקר כאלה שניזוקים מכך ישירות - פסולי חיתון, חסרי דת, בני זוג מדתות שונות וכדומה.
אבל בסופו של דבר, החברה כחברה, טבולה בניחוח הגזענות, לא בשלה למה שהוא מובן מאליו כמעט בכל מקום אחר.
וכדי לשמוע את האמת הזו, צריך רק להטות אוזן ולשמוע את אשר לבם של אנשים, כפי שגדעון לוי, כמנהגו, עשה בצטטו את אותה בחורה.
יום יבוא ואולי זה ישתנה.
בכיוןן שהרוחות מנשבים אליו כעת, כפי הנראה שהשינוי יהיה לרעה.
מה שבטוח שמי שהדבר לא נראה לו, מוטב שיימצא עצמו מחוץ לגבולותיה השנויים במחלוקת של מדינתו.
זה נחוץ על מנת להתחתן שלא תחת כנפי האלוהים.
זה מומלץ בחום גם במובן רחב בהרבה.
ואגב, אם פתחתי בהתייחסות ל"הארץ", העיתון, או לפחות אתר האינטרנט שלו, הולך ומדרדר.
במין תחרות עם YNET, מי צהוב יותר, מי מתייחס יותר ל-faits divers ומי מגיש לקוראיו מוצר נחות יותר, נראה שאין מוביל ברור.
אבל כשזו התחרות, מוטב אולי לקורא להעדיף את המקור, על פני שזה בעבר נישא להעמיד פנים שהוא ל"אנשים חושבים" (או החושבים עצמם לחושבים).
אני ממשיך להעיף באתר האינטרנט שלו מבט, רק כדי לראות האם כמה כותבים ותיקים הוסיפו מאמר לעמוד הדעות והאם בני ציפר שש לעוד פרובוקציה.
מעבר לכך, את האקטואליה שלי אני מעדיף לצרוך שלא בשפה העברית, דרך הטיים האירי והאקונומיסט.
לאן מנשב רוח התקופה - אנשים מביטים ב-Orloj בפראג, ספטמבר 2008
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
