| 7/2003
כמה מחשבות על מוות, צעדות ומפגשי ישראבלוג
כאשר התעוררתי הבוקר, זכרתי כמה וכמה חלומות שחלמתי הלילה (שלושה ליתר דיוק), בעיקר משום שהתעוררתי וחזרתי לישון מספר פעמים.
באחד החלומות הללו חלמתי ששכן שלי מנסה להתאבד, הסיבה, עד כמה שזכור לי הייתה בעיות כלכליות (על אף שבמציאות לא באמת ידוע לי על בעיות כלכליות באותה משפחה). אגב הוא ניסה להתאבד בתליה באזור המטבח שלהם...
וזה מביא אותי, להגות שוב במוות, שהוא למרבה האירוניה חלק בלתי נפרד מחיינו.
אתחיל בהודעה על פטירתו של אדם. מדוע כאשר מודיעים למישהו על פטירת קרוב משפחתו, לא עושים זאת בטלפון, אלא באים לספר לו באופן אישי (בד"כ), נכון, הסיבה הרישמית היא, כי אין לדעת כיצד אדם יגיב להודעה על פטירת יקירו ולכן רצוי שיהיה מישהו שיתמוך בו ואף יושיע אותו מסכנה בריאותית בעת הצורך, אבל האם מדובר בסיבה היחידה?
אני מניח שקיימות סיבות נוספות, כמו למשל העובדה שהמודיע לא מעוניין להצטייר כאדם חסר רגשות, אשר לא מוכן להטריח את עצמו לביתו של אדם בשעותיו הקשות (גם אם אותו אדם לא יודע עדיין שאלו הן שעותיו הקשות), כך למשל, כאשר חייל נפטר, שולח הצבא, גוף שרוצה שלא להצטייר כאכזר ונורא כפי שהוא במציאות, שולח את נציגיו של קצין העיר על מנת לבשר על נפילת בן המשפחה. קיים כאן מעין ניסיון של ריכוך התדמית של האחראי למוות (ואין כוונתי לאשמה, כי אם לאחריות למוות).
הודעה בעל פה ולא בטלפון היא לא בהכרח ערובה לטיב ההודעה, למשל כאשר סבתי, אימה של אימי נפטרה, אחת ההצעות להודיע לה (שכן בעת שסבתי נפטרה, אימי טיילה בחו"ל) על מותה של אימה כאשר חזרה לארץ, הייתה בדרך הבאה :
להגיד "טוב, כל מי שיש לו אמא, שיצעד צעד אחד קדימה", אחרי שאמא שלי הייתה מתקדמת, היינו נגשים ואומרים לה "טוב, את יכולה לחזור אחורנית"...
גאוני, אכזרי ובשל כך לא בחרנו בדרך הזו.
הרעיון בכלל עלה, בעיקר משום שסבתא שלי שכבה במקפיא בביה"ח כרמל כמה ימים עד שאמא שלי חזרה. אני זוכר שבאותה תקופה דמיינתי את סבתא שלי עם נטיפי קרח באף וכל אותם דברים מופרעים שעשויים לקרות לגופות במקפיא.
בקיצור, ההודעה על מותו של מישהו היא דבר לא פשוט, כמעט כמו לשמוע את הבשורה המרה, צריך הרבה כוחות נפשיים על מנת להודיע למישהו שיקירו נפטר.
וגם אחותה של אמא שלי שהתה בחו"ל, כאשר סבתא שלי נפחה את נשמתה, כך שגם חיכינו שהיא תחזור. מודעות האבל היו כבר מוכנות ומישהו (אין לי מושג מי היה אותו אדם חסר טקט) תלה את מודעות האבל למטה, כך שדודה שלי גילתה שאמא שלה מתה בזכות מודעה על עמוד טלפון - דרך לא סימפטית לכל הדעות.
כן, כל הארוע לא זכור לי לטובה, אפילו בלוויה עצמה, הקברנים והרב, התווכחו וצעקו האחד על השני בעת מסע הלוויה, בגלל חילוקי דעות בינם לבין עצמם...
ובנושא קצת אחר, אולם עדיין קשור למוות - הוצאות להורג.
במדינות רבות בעולם קיים עונש מוות, יצא לי להרהר בנושא מעט לאחר צפייה בסרט שיקאגו (שהוא בעיקרו סרט מוזיקלי, אבל ברקע מדובר על עונש מוות לכוכבת שרוצחת את המאהב שלה).
אחת המסקנות שהגעתי אליה, היא חוסר יעילותו של עונש המוות. אני חושב שההוכחה הטובה ביותר לכך, היא העובדה שגם באותן מדינות אומללות, בהן קיים עונש המוות, עדיין מתקיימים פשעים מחרידים וחלקן (רובן מדינות בארה"ב) מפורסמות ברמת הטירוף של הרוצחים בהן. עד כמה שנראה לי, הרתיעה והפחד מהעונש, שוליים בעת ביצוע פשע ומי שהענישה משאפקט של הענישה מפחיד אותו, יפחד באותה מידה גם ממאסר עולם.
במקרים רבים של הוצאה להורג, המניע העיקרי ולעיתים גם היחיד, הוא יצר הנקם אשר קיים בכולנו. מרבית האנשים, לא יחושו צער רב במקרה של הוצאתו להורג של של רוצח או בוגד במדינה, וחלקם אפילו ישמח. אולם, עלינו להבין כי למעט אותה שימחה שעלולים לחוש חלק מהציבור, עונש המאסר ישיג את אותו אפקט (מניעת מקרי פשע נוספים שיבוצעו על ידי אותו נידון למוות) ולמעשה, ישיבה של עשרות שנים בכלא, עשויה להרתיע יותר פושעים אחרים, אשר עצם ישיבתם בכלא, חיים, יהווה עבורם עונש קשה ממוות.
במקרה של ענישה, אני מוכרח לציין שבמדינה שלנו, למעט המקרה המפורסם של אדולף אייכמן, מעולם לא הוצא אדם להורג. פרשת אייכמן, היא דוגמה מובהקת לנקמה שיש בעונש המוות, כי הרי הוצאתו להורג ופיזור אפרו בים התיכון, לא עזרו להשיב את כל אותם קורבנות שואה שהוא היה אחראי למותם, אלא רק עזר לגרום להרבה אנשים, להרגיש כאילו נעשה צדק פואטי.
מקרה משפטו של אייכמן, היה גם מלא בעייתיות מבחינה משפטית, הואיל ומדינת ישראל שפטה אדם שלא היה אזרח המדינה, על פשעים שהוא ביצע בשטח שלא היה אדמתה בתקופה שמדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת (ואחר כך יש אנשים השואלים באיזו זכות באים הבלגים לשפוט מנהיגי עולם על פשעים נגד האנושות ונכון, קיים הבדל עקרוני, בין ראייתה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי, לתפיסתה של בלגיה כמושיעת העולם הנאור, אולם בהחלט הבעייתיות שציינתי יכולה להוות טיעון לגיטימי עבור המצדדים בזכותה של בלגיה לשפוט אנשים על פשעים שביצעו במקומות שונים בעולם).
לסיום, משהו שלא קשור למוות, בימים האחרונים החלו נשים רבות לצעוד בארץ, במחאה על כל מיני ארועים שקורים במדינה.
אני חושב שזה יפה שאנשים עושים מעשים על מנת לקדם עניינים אשר איכפת להם מהם, במיוחד בתקופה שהאדישות וקבלת המצב כמו שהוא הופכת להיות כהשלמה עם גזרות משמיים.
אני רק מוכרח לציין את הדימיון המפתיע לסרט "פורסט גאמפ", בו יום אחד החל פורסט לרוץ והפסיק זמן רב אחרי. במהלך הריצה, הצטרפו אליו אזרחים רבים, כאשר לנגד עיניהם עמדו מטרות שונות, כגון מחאה על כל מיני דברים שונים ומשונים.
כמו במקרה פורסט גאמפ, כך גם במקרה ויק כנפו. שצעדה ממצפה רמון לירושלים ובדרך הצטרפו אליה אזרחים רבים ובעקבותיה יצאו עוד נשים רבות למחות, כאשר לאחרונה החלה אישה העונה לשם אילנה אזולאי-לוי לצעוד תוך כדי דחיפת בנה המרותק לכיסא הגלגלים בדרך לבירה.
שוב, אין בזה רע, רק רציתי לעמוד על הדמיון המקרי, לסרט הותיק ואני מתפלא שלא חשבו על זה קודם.
אז מתישהו בקרוב, מפגש ישראבלוג אלטרנטיבי לזה המתקיים בת"א בעיר חיפה. עדיין לא ברור לי אם אני אבוא, אבל אם כבר בת"א ובחיפה, מדוע לא עושים מפגש בירושלים, וכמובן, גם באר שבע היא אופציה לא רעה...
טוב, זה די מגוחך שהבלוגרים באתר צרכים להתפצל לשני מפגשים, במיוחד לאור העובדה שמדובר במדינה קטנה והמרחק בין ת"א לחיפה, הוא פחות ממאה קילומטרים.
היה צריך פשוט לעשות מפגש אחד ויחיד בחיפה, ואז באמת היה מדובר במפגש ישראבלוג ולא במפגש צפון-ישראבלוג ומפגש דרום-ישראבלוג.
אז שיהיה בהצלחה ושבוע טוב.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
