בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

זוכרים את את דיוויד קלי (David Kelly), חבר הוועדה של ארגון הביון הבריטי, ה-MI6, ששם קץ לחייו ביולי 2003, בעקבות ההאשמות נגדו, שפורסמו בתקשורת הבריטית, לפיהן מסר לממשלת הממלכה המאוחדת מידע לא נכון, באשר למצב הנשק להשמדה המונית (WMD) בעיראק, בעקבותיהן מצאה עצמה בריטניה במלחמת המפרץ השניה, נלחמת לצד ארה"ב ונגד רצונן של מדינות רבות אחרות בעולם?

ובכן, כאשר קראתי על התאבדותו הבוקר, יום שבת ה-20 בנובמבר 2004, של יצחק הרשקוביץ, מהנדס מחוזות תל אביב והצפון של מע"צ, לא יכולתי שלא להזכר.

הרשקוביץ, שאתמול שודרה בערוץ 2 תוכנית תחקיר על מחדלים שנעשו תחת שרביטו, זאת מעט לפני שאמור היה להתמנות לסמנכ"ל מע"צ, בחר לשים קץ לחייו, יתכן על מנת למנוע סדרת השפלות פומביות שצפוי היה לעבור, בעקבות התחקיר.

אני רוצה להתייחס בעקבות זאת לתפקיד התקשורת, כ"כלב השמירה" בדמוקרטיה.

תקשורת לוחמת, תקשורת היא סם חיים במשטרים דמוקרטיה. היא מבקרת את רשויות השלטון וגופים ציבוריים (בהם מע"צ) ועל ידי כך, לא מאפשרת למעשים בלתי רואיים להתקיים בחושך, הרחק מעיני הציבור (מה שמכונה על פי פול פ. לזרספלד ורוברט ק. מרטון - "אכיפה של נורמות חברתיות").

לעיתים התקשורת נוטה לשטחיות, בעקבות אילוצים שהם מכורח המציאות, כמו "DEAD LINE" לסגירת העיתון או שידור הכתבה בטלוויזיה, מה שעשוי להפוך את התחקיר לפחות מעמיק וגרוע מכך, פחות מבוסס.

בו בזמן שהתחקירים הולכים והופכים שטחיים יותר בעקבות אילוצים הקשורים במגבלות התקשורת, עולה בעיה נוספת בתקשורת, גם היא קשורה לשיקולים שבסופו של דבר נובעים מהיות אמצעי התקשורת גוף כלכלי-מסחרי (לצורך העניין, גם ערוץ 1 הציבורי, נאבק במאבק המסחרי, על מנת לוכיח חיונותו).

הבעיה, כפי שודאי שמתם לב, היא פרסום ל"גופו של אדם", במקום ל"גופו של עניין".

ובמה דברים אמורים?

אני מציע לכם לעשות תרגיל פשוט. בשבוע הקרוב, כאשר אתם קוראים חדשות (באשר הן, זה יכול להיות קשור גם לספורט ובידור) או צופים בטלויזיה, נסו לבדוק כמה פעמים מוזכרים האנשים שמאחורי הסיפור...

לצורך העניין, כתבה על אימהות חד הוריות בכלל היא עניין משעמם, אבל דמות ססכונית כמו ויקי קנפו, אם חד הורית הצועדת ממצפה רמון לירושלים (ולאחר מכן מקבלת "ג'ובים" ועוד קצת אחרי, גם מצטלמת לאתרי פורנו) תזכה לחשיפה נרחבת.

אמצעי תקשורת ההמונים, "אוהבים" את האדם שאחרי הסיפור, בין אם הוא האדם הקטן והמסכן הזועק על גזלת הרש ובין אם הוא איל נפט עשיר ועושק.

רצוי שהדמות האנושית מאחורי הסיפור תהיה ססגונית ומושכת קהל - ביל גייטס ממושקף ועשיר שכולנו אוהבים לשנוא, עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה שכולנו אוהבים לצחוק על יכולותיו הקוגנטיביות הנמוכות.

דמות הרשע, היא דמות שהיא סם חיים עבור אמצעי תקשורת המונים.

כמובן שיש לכך גם יתרונות. היכולת של קהל הנמענים, צופי הטלויזיה וקוראי העיתון, יכולים להזדהות עם התוכן מאחורי הכתבה. למעט גופים אמורפים כמו ביטוח לאומי שכולנו אוהבים לשנוא, הרבה יותר קל לשנוא אדם ספציפי, הרבה יותר קל לזכור את בנימין נתניהו שר האוצר, מאשר את משרד האוצר.

הכל פרסונאלי.

יש אנשים שמפיקים מכך את המירב, למשל פוליטיקאים, שיעשו הכל כדי ששמם יוזכר באמצעי התקשורת, "אם אתה לא שם, אתה לא קיים", גם אם הדבר כרוך בפרסום שלילי לעיתים, לחלק מהאנשים עדיף פרסום שלילי, מאשר אלמוניות כואבת.

אבל מה עם כל אותם אנשים שנפגעים מהפרסום האישי בתקשורת?

מה לגבי דיוויד קלי, או לצערנו יצחק הרשקוביץ שלקחו את הפגיעה בהם על הצד הקשה ביותר ובחרו לשים קץ לחייהם?

האם התקשורת טעתה כאשר פירסמה טענות כה פוגעות וקישרה אותם לאדם אחד ועשתה דמוניזציה לשמו הטוב?

אני סבור שעל אף הצער והכאב שבמקרים אלו, בהם אנשים בוחרים שלא להתמודד עם האשמות נגדם, יש להגביר את הלוחמנות התקשורתית, כולל תקיפות לגופו של אדם הנושא במשרות ציבוריות, הואיל ולאותם אנשים אחריות מתוקף תפקידם.

זו הדרך היחידה להתמודד בשחיתות ואוזלת היד המתפשטים, הרחק מעיני התקשורת בד"כ.

קיים מקום גם אולי להציג בכתבות שכאלו, גם מקרים דומים למקרה הנחקר בכתבה, או הרחבת הנושא לגבי רשויות אחרות או גורמים אחרים באותה רשות. למשל, אני משוכנע שהרשקוביץ לא היה אחראי בלעדי למחדלים במע"צ.

אבל שלא יהיה ספק, הזכות לפרסם את שמו ומעשיו של מי שייתכן ואחרי למחדלים, היא זכות בסיס על מנת לשמר חופש עיתנאות.

דוקטור קלי