בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

Cidade de deus

אתמול בבוקר זכיתי לצפות בסרט "עיר האלוהים", CIDADE DE DEUS (או משום מה איך שנכתב על אריזת הדיוידי, CITY OF GOD, מוזר בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט בפורטוגלית [זו המילה העברית הנכונה לפורטוגזית למיטב ידיעתי).

מדובר בסרט מבריק, שהחזיר אותי כשנה וחצי אחורה, אל דרום אפריקה (גם אם מדובר בריו דה ז'אנרו בברזיל, מצאתי מאפיינים משותפים רבים).

העוני המחריד, האלימות, הפשע והסמים, המאפיינים מדינה בה לגורמי פשע לעיתים יש כוח-על המאפשר להם לנהוג באזורים מסויימים ככל העולה על רוחם, ללא חשש מהמשטרה, המעלימה עין בתמורה לשוחד.

הסרט מגולל את סיפורו של בושקפה, נער שגדל בשכונה והפך להיות צלם עיתונות, בעקבות שאיפות רבות והעובדה  שגר בשכונה ויכול היה לצלם תמונות שאנשים מחוץ לשכונה לא היו מסוגלים לצלם, בשל החשש שבכניסה לשכונת "עיר האלוהים".

עיר האלוהים מציג בצורה מרתקת לדעתי בעיות כמו אלימות נוער (כל ילד בסרט הוא אקדוחן לתפארה, כחלק ממאבקי כנופיות), אלימות בכלל, סמים ועוני.

גם אם הוא נראה מוקצן מעט עבור החברה בה אנחנו חיים, אני חושב שהסרט הוא סרט חובה לצפייה, הן בשל העובדה שיש מקומות רבים בעולם השלישי, בהם דרך החיים בסרט, היא דרך החיים של רבים וחשוב להכיר גם את אותם מקומות.

מעבר לכך, לצערי, יותר ויותר מקומות בישראל הולכים ודומים ל"עיר האלוהים". בין אם מדובר במלחמת הכנופיות של אזור המרכז ובין אם מדובר בחיסולים ונסיונות החיסול המתקיימים בעולם התחתון, אשר פוגעים גם באזרחים חפים מפשע.

אם לא נתעורר, אנו עשויים למצוא עצמנו בברזיל של שנות ה-60' ולצערי, אין כוונתי לחופי ים מדהימים ואווירת קרנבל, אלא לפשיעה שהופכת את החיים לבלתי נסבלים וכל כך נפוצה במדינות מרכז ודרום אמריקה ובמדינות אפריקה השונות בעידן הפוסט קולוניאליסטי.

האתר הרשמי של הסרט (אנגלית ופורטוגלית)

על הסרט בעברית

מתוך "עיר האלוהים"

ריקוד המכונה

מידי יום יוצא לי להשתמש בתחבורה הציבורית "הנפלאה של חיפה". אותה תחבורה ציבורית שגורסת כי אם סיימתי את לימודי לאחר השעה 20:05 (וזה קורה בקביעות מידי יום שלישי וקורה מידי פעם גם בימים אחרים), עלי לצעוד לביתי ברגל (מה שאני עושה, כחצי שעה הליכה), או לקחת שני אוטובוסים במקום אוטובוס אחד.

בכל מקרה, נוסף על בעיות התדירות של התחבורה הציבורית, שנועדו לשבור את רוחי ורוח הנוסעים באוטובוסים, על מנת שכולנו נצטייד ברכב פרטי ונרעיף על המדינה תשלומי מס ענקיים, בעיקר בדמות מיסים על דלק וביטוחים וגם נזהם מעט את האוויר כדי להכביד עוד יותר על מערכת הבריאות שנאלצת להתמודד עם מאות מקרי מוות בשנה כתוצאה מזיהום האוויר (אבל מזה מעדיפים להתעלם, כי קשה לראות את הקשר הישיר בין זיהום אוויר למוות של מישהו מסרטן או אסטמה, כל שזעם ציבורי אין), קיימת בעיה שעשויה הייתה להיות מרגיזה, לולא נהניתי ממנה...

אני מכנה את הבעיה "ריקוד האוטובוס".

בד"כ כאשר עוזבים את התחנה מספר אוטובוסים בו זמנית (מה שקורה כל שעה עגולה, תודות לתכנון אוטובוסים "מבריק" של אגב), נוצר פקק קטן, כזה שלא מאפשר לאוטובוס לעזוב את התחנה, עד אשר הראשון עוזב (בשל העובדה שהכביש באזור מאוד צר). בד"כ האוטובוס הראשון שעוזב הוא קו האוטובוס 333 שנוסע לנצרת, בד"כ חונה מאחור ומעוניין לצאת ראשון, מפני שהנהג ממתין הרבה והנסיעה באופן יחסי ארוכה.

ואז כאשר מגיע אוטובוס מאחורה, האוטובוס לנצרת חוסם אותו, הנוסעים יורדים לכביש ועוקפים את האוטובוס לנצרת, אך הנהג של האוטובוס שאחרי לא פותח את הדלת (השתגעתם, להעלות נוסעים על כביש שנועד לדברים הללו?) וכך הנוסעים המאוכזבים שירדו לכביש (והם תמיד יורדים, אפילו אני, מצטרף ל"קולקטיב הטיפש" לפעמים) חוזרים למדרכה, תוך כדי הקפת האוטובוס לנצרת.

מעבר להקפה, תמיד הנהג של האוטובוס שהיה אחרון, לא פותח את הדלת, עד שהוא מגיע לחזית תחנות האוטובוס, מה שאומר שלאחר שההולכים השלימו מעגל סביב לקו 333, הם עוד הולכים (בעצם יותר רצים ומדדים) קדימה, בקו ישר, בגוש די מאסיבי של אנשים אל עבר האוטובוס, על מנת להצליח להעפיל ראשונים לאוטובוס ולמצוא מושב.

כפי שאמרתי, " בעיה שעשויה הייתה להיות מרגיזה, לולא נהניתי ממנה", כי אני רואה בריקוד הזה של האנשים, מין ריקוד עם, פולקלור משעשע שרצוי ליהנות ממנו, אחרת זה עשוי להיות מעצבן (אם כי, אני מוכרח לציין שמרבית האנשים נראים לי אדישים בקשר לתופעה וכל מבוקשם הוא רק לעלות על האוטובוס ולהגיע למחוז חפצם).

ספסלים

ספסל זו המצאה מאוד משונה...

מדובר בכיסא רחב שמספר אנשים יכולים לשבת עליו כידוע.

משום מה אבל, כאשר אני מטייל לי להנאתי בשכונה, כאשר אני רואה ספסל עליו יושב אדם בודד ויש עליו עוד מקום רב לשבת, אני בוחר שלא לשבת ולחפש לי ספסל אחר.

כן, ספסל אולי נחמד כאשר מספר אנשים שלא מכירים רוצים לשבת בצוותא, אבל ספסל הוא לא מקום מפגש חברתי.

מוזר משהו.

זה אומר שכאשר אדם מתיישב בגפו על ספסל, הוא נתפס כאנוכי, מפני שהוא לא תופס רק מקום אחד, אלא לפחות ארבע מקומות, בהם קבוצה גדולה יותר יכלה לשבת...

אחשוב על זה בפעם הבאה שאתיישב על ספסל.

רכוש

אחד מתוצרי הלוואי של חברתנו הצרכנית (והצרחנית), הוא שאנחנו אוגרים הרבה מאוד רכוש בחיים.

זה יכול להיות כסף בחשבון בנק שלעולם לא נבזבז, אוסף נעליים, אוסף סרטי DVD, דיסקים, אלבומי תמונות שצילמנו, בולים, מעטפות ועוד שאר הדברים שבודאי אתם מכירים.

  אז כמעט כל אחד ואחת מאיתנו אוגר איזה משהו בחייו, משהו שהשימוש בו לא ממש מעשי. לדוגמא, גם אם ברשותנו אלפי קלטות וידיאו שאנחנו מקליטים בהן אלפי תוכניות, מתי בדיוק ייצא לנו לחזור ולצפות בכל אותן "קלאסיקות" שהקלטנו?

כנראה לעולם לא...

ואז מגיע השלב בו האדם מחזיר את נשמתו לבורא.

ואז מה?

מה בעצם עושים עם כל הרכוש הזה שנצבר (למעט כסף או דברים שווי ערך לכסף, שאפשר למכור ולקבל בעבורם כסף)?

אני יכול להגיד מה עשינו עם הדברים הללו של סבא וסבתא שלי...

זרקנו!

ומה שלא זרקנו ואמא שלי החליטה לשמור, ביום שאני אאלץ להתמודד עם הדילמה של מה יש לשמור ומה יש לזרוק מהדברים של אמא שלי, אני אזרוק את מרבית הדברים...

אין מה לעשות, כל מי ששומר בקנאות על רכוש רב, צריך לקחת בחשבון שגם אם ישמור על רכושו, יוכל לעשות זאת עד שהמוות יפריד בינו לבין הרכוש ואז לא ממש תהיה לו שליטה על הנעשה בחפציו.

אולי עדיף היה להיקבר כמלכי מצרים העתיקה, עם כל הרכוש שהמלך צבר בחייו (ונתעלם מהעובדה שהרכוש היה אמור לשמש את המלך בעולם הבא, כי הרי טענה זו נשמעת מגוחכת).

זה עשוי למנוע נקיפת מצפון או שתיים בקרב היורשים שאמורים להפטר מכל הג'אנק...

מה שכן, אני לא מקנא במי התהום, במידה שאדם החזיק אוסף בטריות...

מזג האוויר משתפר

לסיום, רק אציין שבימים האחרונים, נראה לי מאז יום הולדתי, מזג האוויר הפך להיות נפלא.

גשם, קור, אוויר נקי יותר ושמיים יפהפיים.

החורף כבר כאן ואני מרוצה!

אז שיהיה לכולנו חורף ארוך, גשום, מושלג ושמח...

אלעד