| 7/2003
ילדים זו שמחה (גם אני הייתי ילד)
לאחותי היה שלשום יום הולדת (ואני מתוודא ואומר כי שכחתי אותו, כלומר אני יודע את התאריך גם אם יעירו אותי בשתיים בלילה, אבל איכשהו זה לא התחבר אצלי בראש ללפני יומיים) והיום היא ובעלה מגיעים וכמובן גם עוד אורחים.
בין האורחים גם חברה של אמא שלי, הבת שלה והנכד, שהוא ילד חמוד בן שלוש בערך.
אני מוכרח לציין שילדים זה דבר מקסים, בדרך כלל לפחות. הם ישרים, אומרים מה שהם חושבים (לען הגינות, במובן הזה אני עדיין ילד) ובדרך כלל הם נורא חמודים.
בשבוע שעבר, מישהי שלומדת איתי, הביאה אחרי הלימודים את הבת שלה, בת שלוש וחצי, גם היא חמודה ומתוקה. אחרי שאמרתי לה שילדים זה דבר חמוד, היא תירגמה משפט מרוסית לעברית, שעיקרו היה "ילדים זה דבר נפלא, כל עוד הם לא אצלך" (ברוסית זה נשמע טוב יותר אני מניח).
מלאכת גידול ילדים, היא משימה טובענית, כלומר אפשר גם לא להשקיע, אבל אז הילדים יגדלו להיות חברי כנסת...
עוד משהו נחמד בילדים, זה הזכרון הקצר שלהם. ילד קטן יכול לקבל מכה, לבכות חמש דקות ואחרי חמש דקות לשכוח את הכל, זאת לעומת מבוגרים שבדרך כלל יעשו מכל דבר קטן סנסציה (בדומה לילדים), אולם לאחר מכן הם יספרו על כך במשך דורות.
דוגמה לזיכרון הקצר, אפשר למצוא למשל בכך שהחתולה שלי שרטה היום את הנכד של החברה של אמא שלי, הוא בכה ואחרי שתי דקות מצאתי אותו שמח ומאושר משחק בסלון (וכאן אני משמיט קטע קטן, בו הילד לקח את אקדח המים הקטן והירוק שלו ואמר שהוא יהרוג איתו את תולי [הילדים של היום יותר מידי אלימים]).
עוד דוגמה, ניתן לראות, בכך שהילדה של זו שלומדת איתי, נפלה, בכתה, קראה לאמא שלה ואחרי חמש דקות שוב ראיתי אותה שמחה, מחוייכת ומטפסת על כיסא ונמצאת בסכנת נפילה גדולה עוד יותר.
כאשר אני הייתי קטן למשל (בערך בגיל שבע), טיילתי עם משפחתי באיטליה, ואיפושהו, באחת הערים הלכתי לאיבוד. בכיתי, הייתי אובד עצות, אולם לאחר כמה דקות (דבר שנראה בעיני כנצח) מצאו אותי.
באופן מובן, נצמדתי לאמא ואבא שלי כמו עלוקה ואף גרוע ממנה.
עוד משהו יפה שקשור לילדים הוא התמימות, כלומר ילדים קטנים מאמינים לאנשים (לרע ולטוב) בניגוד לאנשים מבוגרים שלא סומכים על איש, אפילו לא על עצמם.
שוב אתן דוגמאות על עצמי, הפעם רק שתיים:
כשהייתי קטן, אח שלי עבד עלי שהוא יודע כיצד נכנסים למראה (אני מניח שהוא לקח את הרעיון מסיפורו של לואיס קרול, אולם לא אתפלא אם אחי הבור המציא זאת בעצמו) והוא עבד עלי שהוא בתוך המראה (הוא פשוט עמד מאחורי ולא שמתי לב).
בתור ילד סקרן, ניסיתי לחפש במשך חודשים ארוכים דרכים להכנס לתוך המראה, מאחור, מלפנים ובאמת שלא מצאתי.
שאלתי את אח שלי שוב ושוב, כיצד הוא הצליח, הוא כל הזמן סיפר לי שקרים שונים ומשונים, מה אני צריך לעשות, ואני באווילותי (או שאולי עלי להגיד תמימותי) האמנתי לכל מה שהוא סיפר לי, ביצעתי כל מיני משימות מטופשות שהוא הטיל עלי ולא הצלחתי להכנס למראה.
למעשה, עד היום אני עדיין מנסה...
הסיפור השני (בעצם שני סיפורים) הקשר לתמימותי, שוב קשור לאותן נסיעות ארוכות בחו"ל.
באותם טיולים משפחתיים ארוכים באירופה, עברו עלינו נסיעות ארוכות, במהלכן ישבו אבי ואימי מקדימה ואח שלי, אחותי ואני מאחור וכדי להעביר את הזמן, אחותי סיפרה לי סיפורים שונים ומשונים, ביניהם אחד הזכור לי באימתו, על דגיג אחד שמתישהו לקראת סוף הסיפור איבד את אמא שלו (מילים יפות ל"אמא מתה") ואני, ילד שלוקח כל דבר קטן ללב, בכיתי במשך שארית הנסיעה וקראתי "אמא, אמא". גם כאשר התכוונתי לאמא של הדג, אמא שלי חשבה שאני מדבר אליה ולא הבינה למה אני בוכה כל כך. למותר לציין כי אחי ואחותי צחקו עלי עד דמעות.
ועוד משהו קצר שקשור לסיפורים - אחד הירקות השנואים עלי ביותר זה עגבניה, ומכאן רק טבעי שגם אשנא מרק עגבניות.
אז כדי לשכנע אותי לאכול בחו"ל מרקי עגבניות משקית, תפרו עבורי סיפור (עד כמה שאני יודע אבא שלי סיפר אותו לראשונה) על מפלצת גושן גושן (עד כמה שאני יודע, המפלצת נקראת על שם ראש עיריית קריית מוצקין בעבר, משה גושן, שברחוב שנקרא על שמו גרנו באותה תקופה) שממנה מכינים את המרק השם עגבניות לא הוזכר כי ידעו שאגיב על כך בדחיה של המוצר.
מאז, אחותי ניצלה את המומנטום ובכל הזדמנות שרצו להאכיל אותי בדרעק, אמרו שמדובר במרק גושן גושן ואני בלעתי בשקיקה...
למעשה מרק עגבניות משקית כונה מרק גושן גושן במשך שנים רבות אחר כך.
וכמובן שיש לסיפור הזה השפעה שלילית עד היום, משום שכיום אני מכור למרקים משקית, הכימיקלים האלו משפיעים עלי ואני לא יכול לחיות בלעדיהם (כלומר אני יכול, אבל אני סתם נהנה לאכול מרק משקית).
טוב, האורחים כבר כאן ולכן אסיים, אבל אסיים בעוד דבר שקשור לילדותי (וטיולים בחו"ל), המשפט שתמיד אמרתי שהגענו לכל מיני מקומות - "הגענו נדנד" (צריך לשמוע אותי אומר את זה, כי בקריאה ההיגוי עשוי להתפספס).
נראה לי שפיתחתי את המשפט, בעקבות בית שהתארחנו בו בגרמניה, בו היו נדנדות בחצר וכאשר הגענו מאוד רציתי להתנדנד וכך נוצר המשפט שכל כך הצחיק את בני משפחתי.
אך, נוסטלגיה.
אז אני הולך לי לסלון כעת.
צ'או.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
