בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

יום אחד בחורף שנת 1838, אולי 1839, צילם לואי דאגר (Louis Daguerre) סצנה בשדרות דו טמפל (Boulevard du Temple) בפריז.

אז, שלא כמו בימינו, החיישן הפוטואלקטרי (CCD) טרם נכנס לשימוש. גם סרטי צילום במגוון רגישויות עדיין לא היו זמינים בחנות הצילום השכונתית, כיאה לעידן בו סטנדרטים ותקני ISO למיניהם מכתיבים מה "נכון".

למעשה, דאגר כלל לא השתמש בפילם, אלא בטכניקה בעלת השם המקורי להפליא - "דאגרוטיפ" (Daguerreotype) אשר מטביעה את הדימוי ישירות על פני לוח כסף ללא צורך צורך בתשליל (אם המילה העברית לנגטיב היא תשליל, מה היא המילה העברית לפוזיטיב? תחביב?!).

התנועה בבולברד הפריזאי סאנה בעת הצילום - כרכרות רתומות לסוסים חלפו, הולכי רגל שוטטו וכך הלאה. לרוב רובם אין זכר בצילום, הואיל וזמן החשיפה הדרוש באותן מצלמות ראשוניות היה רב ובמקרה המסויים של התמונה הזו עמד על למעלה מעשר דקות, כך שהתמונה הצליחה ללכוד רק עצמים דוממים.

אולם אי שם בפינה השמאלית התחתונה של התמונה, בקצה המדרכה, עומד אדם, רגלו האחת ניצבת על משטח מוגבה, בעוד אדם נוסף ממרק את נעליו.

הואיל ואותו אדם אלמוני עמד כמעט ללא נוע למשך דקות ארוכות בעוד נעליו מצוחצחות, זכה הוא להיות האדם הראשון אי פעם שהונצח בצילום.

ודאי יצא לכם לחזות בדיוקנאות מפורטים יותר של אנשים שחיו לפני זמן רב יותר (בראשי עולות תמונות שראיתי על קירות בתים בפומפיי וארקולנו לפני כשלוש שנים. ההתרגשות שבצפייה בדיוקנאות ובפסלים בני כאלפיים שנה לא תתואר [והנה רק תמונה אחת מארקולנו לדוגמא]). אולם בכל זאת, אותו פלמוני הוא-הוא "אדם הראשון", לפחות הראשון שאנו יכול לראות את תמונתו.

וכפי שהמשוגע אינו יודע כי הוא משוגע כוכב התמונה ההיא ודאי לא היה מודע לכך שהוא נכנס להיסטוריה ככתם שחרחר בצילום נושן. הוא לא ידע שהוא כזה.

כל שרצה היה לצחצח את נעליו. ואם מישהו יכול לעשות זאת עבורו בעבור פרוטות, מה טוב.

בולברד דו טמפל, פריז, אי שם לפני מאה ושבעים שנה

צילום אחר ראוי לציון צולם על ידי רוברט קורנליוס (Robert Cornelius), אמריקני ממוצא הולנדי שבאוקטובר 1839 צילם תמונה ועל גב תדפיסה כתב:

"The first light picture ever taken. 1839."

ובכן, לקורנליוס טרם הגיע הפס הרחב והוא לא יכול היה לבנבנג, ולמצוא כי תמונות אור צולמו לפני כן, לפחות החל משנת 1826, כלומר הן כבר הגיעו לגיל המצווה מתי שצילם את עצמו.

אך בכל זאת, קשה שלא להתרגש ממראהו של אותו צעיר מרושל שיער, בסוף שנות העשרים של חייו, שניצב מעט ימינה ממרכזו של הדיוקן המצולם הראשון.

אדם שנולד לפני מאתיים שנה, שלא יכול היה להעלות על הדעת דברים כה רבים שעבורנו הם היסטוריה רחוקה, ניצב בפנינו, כמעט בשר ודם.

למעלה ממאה ושבעים שנה חלפו להן ואני משוכנע שגם בשנים האחרונות ראיתי לא מעט אנשים שהזכירו לי את קורנליוס.

אני רק תוהה לעצמי מה היה קורה לו מצלמות היו מלוות את האנושות למעלה ממאתיים שנים. אמנם אנשים מעצבים ומפתחים טכנולוגיות, אך אלו משפיעות על בני האדם בחזרה. חתול לא ממש מדרגש כאשר מפנים לעברו מצלמה. אנשים מתחילים להתנהג באופן שונה, בין אם הם משמיעים הערות "לא לצלם" ובין אם מראים כל מיני פוזות.

מעניין איך היו החיים בעידן בו בני אדם לא ידעו איך סבא וסבתא שלהם נראו, בטח לא כאשר היו בגילם.

כאשר אני מתבונן בתמונות בני משפחה שכבר מזמן חלפו, אני מוצא עצמי כתערובת משונה ולא אפשרית של פנים כה שונים.

תמונה לדעתי טובה שבעתיים ממראה. אם תתבונן בעצמך מידי יום במראה במשך מאה שנה, כפי הנראה לא תשים לב לשינויים המתחוללים בך. מבט חטוף בתמונות ישנות של עצמך יכול להעביר בך צמרמורת, עד כמה השתנית.

חבל רק שטרם פותחה מצלמת רנטגן שמשקפת את אישיותך ועצמך בזמן מסוים.

הדבר הקרוב לכך ביותר הוא יומן אישי. מידי פעם אני מרפרף בקטע או שניים שכתבתי במרוצת יותר משבע השנים בהן הבלוג הזה נכתב. כל כך הרבה השתנה. נדמה לי שאני הרבה יותר שמח כיום. האופטימיות תמיד הייתה קיימת שם.

רוברט קורנליוס, 1839

אני לא זוכר כיצד הגעתי לאתר של בנג'מין בק לפני מספר שבועות (כמדומני רק חיפשתי מידע על צילומים עתיקים). אני רק יודע כי מצאתי את האתר נפלא.

החלק שעוסק בצילומים הראשונים, שלשניים מהם התייחסת בקצרה, מציג גם את אנשים שנולדו לפני כל אדם אחר שצולם. מרתק לגלות שאין בנמצא תצלומים של אנשים שנולדו לפני אמצע המאה ה-18 וגם אלו צולמו כאשר היו כבני מאה.

חלקים אחרים דנים בסרטים הראשונים וההקלטות הראשונות. הו, מה יפים הם הצלילים של המאה ה-19, גם אם הם עוסקים בלאומיות ההונגרית.

פעמים רבות, רבות מידי, אני מוצא עצמי מהרהר בהבלי היומיום. עם מי שוחחתי היום בעבודה, את מי פגשתי היום באוניברסיטה.

ואני שומע יותר מידי על הצרות היומיות של כל מיני אנשים, איכשהו כמעט תמיד הן מתמקדות בכסף ויחסי כוח.

ומה שבאמת מעניין אותי הוא כיצד לראות עוד מראות מלבבים, עוד מעשה אומנות בגלריה, נופים שעוצבו בידי קרחונים לפני עידנים (ואני לא כותב זאת רק מפני שלפני שבוע ביליתי מספר ימים בנורווגיה, אם כי הפיורדים בהם חזיתי ועל מצוקיהם טיילתי בהחלט האירו את עיניי) וכן הלאה. יש לי תוכניות ראשוניות למכביר שוודאי יעסיקו אותי בעשורים הקרובים.

תמונות שכאלו, של אנשים שכבר אינם, כל כך דומים לי אך בו בעת כה שונים, מחזירות אותי מהריחוף בשטויות לקרקע מה שחשוב לי באמת.

ועד לפעם הבאה, שלום.