| 8/2003
מה המצב בסוף השבוע
מצב הדמוקרטיה בישראל בכי רע
כעת אני אצל סיון, כדי להגיע אליה, השתמשתי בשרותיה של רכבת ישראל ונסעתי ברכבת האחרונה ביום שישי מחיפה לת"א.
ברכבת ישבתי וקראתי חדשות עולמיות בפאלם, שיחקתי שש בש וניצחתי את הפאלם ברמה הקשה (אויש, זה כל כך שיפר את קישור השש-בש האומללים שלי) והייתי עד לשיחה מרתקת של שני אנשים.
אני נהנה להאזין לשיחות של אנשים שאני לא מכיר, אני מנסה לנחש את עיסוקם על פי המידע שאני אוסף מהשיחות אותן הן מנהלים והמראה הכללי שלהם, חייהם ובונה לעצמי תמונה של חייהם.
זה די מדליק.
בכל אופן, הפעם הקשבתי לשיחה בין שני אנשים שלא פגשתי לפני כן מעולם ואני יודע עליהם כל כך הרבה...
האחד הוא כרטיסן הרכבת, עובד במחוז הדרום של רכבת ישראל, בן שני מתוך שישה אחים (אחותה גדולה יותר בת 30), תושב אשדוד, אין לו מכונית, גר אצל ההורים, הם מכרו את הטויוטה שלהם לאחרונה ויש עוד הרבה פרטים שהספקתי לאסוף על האיש.
השני, סוכן שחקני כדורגל, מייצג כמה שחקנים, למשל שחקן בהפועל חיפה (ואני לא מבין בכדורגל בשיט, אז אינני יכול לומר מי). מכל שחקן שהוא מייצגף הוא מרוויח 1,500 דולר בשנה ויש לו כ-30 שחקנים שהוא מייצג.
בכל מקרה, לא על האנשים האלה רציתי לספר, אלא על השיחה שהם ניהלו.
בשיחה שלהם, הם דיברו רבות בדבר הפוליטיקה המקומית באשדוד, על ראש העיר שנבחר במשך שנים (למעט פעם אחת שהוחלף ואז התושבים רצו בו חזרה), על אשדודים שהצליחו בפוליטיקה הארצית וכו'.
אחד הדברים הבולטים ששמתי לב אליהם, הוא שאותם אנשים מאוד מאוכזבים מדרך ההתנהלות של הפוליטיקה בארצנו.
כמובן, הם לא הראשונים שאני שומע שמתלוננים על שחיתות ואיבוד המוסר בקרב הפוליטיקאים, על הקומבינות שמאפשרות לעסקנים להבחר לכנסת וכדומה.
זה די מדאיג לחשוב על כך שכל כך הרבה אנשים מאבדים עניין בפוליטיקה, כל כך הרבה אנשים מאוכזבים מהמצב המדיני , החברתי, הכלכלי והבטחוני. זו לדעתי החולשה הגדולה ביותר של הדמוקרטיה בישראל, אותם זרעי הרס עצמי המתחילים לנבוט בימים אלו ועשויים להכות שורש.
זו סכנה גדולה שלדעתי רבים לא מודעים לה ועשויה להיות בעוכרינו ביום מן הימים.
כאשר אנשים לא מאמינים בדמוקרטיה, בסופו של דבר היא לא תחזיק מעמד...
סין העממית - האיום הגדול על טיוואן
נוסף על להאזין לשיחה, שזה היה בחלק השני של הנסיעה שלי, קראתי קצת חדשות חוץ
למשל בצפון אירלנד, חבורה של נערים היכו ילד שלבש חולצה של הגלזגו ריינג'רס (הקבוצה הלא נכונה מסתבר), הם קראו מעליו את החולצה ומרוב שהוא היה המום מהמכות, איכשהו מצאו אותה על הכביש המהיר והוא כמעט נדרס.
יש בעולם אנשים מופרעים.
בכל אופן, במהדורה של CNN, קראתי קצת על יחסי סין-טיוואן, אם אפשר להגדיר זאת כיחסים.
כיום על האי הקטנטן טיוואן, מוצבים על גבי אדמת סין כ-450 טילים בליסטים, אשר יכולים להחריב את האי על תושביו במחי לחיצת כפתור.
זה די מפחיד לגור על אי קטן, המאויים על ידי המדינה המאוכלסת בעולם, אשר יש לה צבא עם 2.5 מיליון חיילים ותקציב הביטחון שלה מוכפל מידי שנה במשך עשרת השנים האחרונות שלה.
ואם 450 טילים המאיימים על אי קטן לא נשמע מפחיד מספיק, כל שנה הסינים מצטיידים בעוד חמישים עד 75 טילים בליסטים אשר עשויים לפגוע באי, אשר עד 1949 היה חלק מסין וכאשר סין הפכה קומוניסטית, נשארה על האי קבוצה של הסכימה להיות נתונה למרותו של מאו צה טונג, וכך במשך הרבה שנים, האי הקטנטן, גנב לסין העממית על מאות מיליוני תושביה (כיום הרבה יותר ממיליארד) את זכות החברות הקבועה במועצת הביטחון של האום, עד שהאבל תוקן (נראה לי בשנות ה-70).
בתור ישראלי, נראה לי שאני ארגיש טוב עם עצמי, כאשר אבקר בטיוואן (יתכן בעוד פחות משנה), כלומר אני ארגיש כמו בבית - ארץ קטנה עם אויב גדול מסביב.
כמובן שלטיוואנים יש יותר מה לפחד, כי הם עומדים מול מעצמת גרעין קומוניסטית, אבל זה כבר סיפור אחר.
ואם כבר הזכרתי את ישראל, זה די מפחיד לחיות במדינה כזו, כאשר אתה יודע שיום אחד אתה עלול להסתכל למעלה ולראות טיל נוחת לך על הראש.
זה יותר מוחשי לתושבי קריית שמונה, מאז האינתיפדה גם לתושבי שדרות (קסאם) וזה היה מוחשי לכולם בעת מלחמת המפרץ הראשונה...
אני מניח שחיינו היו הופכים לסיוט, אם כל יום היינו חושבים על הטילים המכוונים לעברנו, או עשויים להיות מכוונים בהחלטה של מישהו, אי שם באחת המדינות השכנות לנו או אף מעבר...
טוב, יכול להיות שאני סתם אכניס לפאניקה אנשים, אז בואו נאמר שהסיכוי שמחר ירו עליכם טיל הוא אפסי, אבל תדעו לכם, שיש אי שם, פוליטיקאים הרואים בשיגור טילים לעבר הבית שלכם דרך לגיטימית להשיג הישגים מדיניים וצבאיים.
מזוויע לחשוב ככה, אבל לצערנו, זו האמת.
החיים זה בטח לא כאן
אתמול בערב יצאתי עם סיון לכיוון הסינמה סיטי, על מנת לצפות בלהיט שכבר כל כך הרבה זמן אחנו רוצים לראות, "מחפשים את נמו"
הסרט היה אמור להיות מוצג ב24:10, אבל אחרנו העשרים דקות, אז על הסרט הזה ויתרנו (אולי נלך לראות היום).
כל מצאנו את עצמנו בסינמה סיטי, בלי שיכלנו לראות את נמו...
אז הלכנו לדיינמיק, הקולנוע שמקרין סרטים תלת מימדיים, כאשר הכיסאות זזים, דבר אשר עשוי ליצור תחושה כאילו אתה חלק מאיזו מציאות שונה...
אז מציאות, זה בטח לא.
כמו בשיר עבדים של ברי סחרוב "התמונה מטושטשת והצליל לא ברור" - גם בדיינמיק בסינמה סיטי, התמונה מטושטשת, משקפי התלת מימד מלוכלכים והצליל די עלוב.
במשך פחות מעשרים דקות, צופים בשלושה סרטים.
סיון כבר ראתה את אחד הסרטים בתאילנד ועל פי חוות דעתה (שאני די מעריך) בארץ זה הרבה יותר עלוב...
גם אם זה היה מוצלח, עדיין הדברים האלה יכולים לעבוד על המוח, אבל אין תחליף לרכבות הרים אמיתיות.
הרעידות הקטנות של הכיסא, לא מהוות תחליף לכוח ג'י הפועל על הגוף שלו.
אני ממש מכור לכ הקטע הזה של אדרנלין, למשל אם היו מציעים לי לקבפץ מחללית אשר נמצאת במסלול התנגשות, ודאי הייתי קופץ על המציאה...
בכל אופן, נחזור לסינמה סיטי, אתמול היתה הפעם הראשונה שביקרתי שם (אני גר בחיפה, למה ציפיתם?)
המקום מזכיר במקצת שדה תעופה:
סדרנים בחניה, חנויות שנועדו להעסיק אנשים לפני שהם נכנסים לסרטים (המראה למקומות אחרים, לא?) ובכלל, ההמוניות הזו.
אויש, אני כל כך שונא דברים המוניים.
אולי זו הסיבה שאני לא מחבב את אזור המרכז - ההמוניות הזו, כאשר ראיתי אתמול את כל אותם ילדים, אשר מחפשים דרך להיות מבודרים בכל מחיר, כל יום בחייהם הוא חיפוש אחר האושר הבלתי מושג, הבנתי שוב מדוע אני לא אוהב המוניות, כי מכל השיעמום, מכל אותה חוסר הבנה של אנשים את מקומם בעולם, נולדים הרבה דברים רעים.
בערים גדולות יש פשע, סמים, זנות, כל אלה ועוד רבים אחרים הם תולדה של שיעמום, תולדה של יצרים. אני מעדיף את האזורים השקטים, בהם אני יכול לחיות את חיי בשקט, בלי לראות כל יום כל כך הרבה אנשים.
אני לא ממש אוהב להיות בחברת הרבה אנשים, איכשהו אני לא מוצא את מקומי...
למרות שפעם זכור לי, מקרה שהייתי עם חמישה אנשים ומצאתי את עצמי משעשע חמישה אנשים שונים ביחד. אבל זה היה מצב שונה, כי הכרתי את כולם. בקרב קבוצה של הרבה אנשים זרים, הסיפור שונה, אני מרגיש מוזר ולא מוצה את מקומי...
נו, WELL, לכולם יש בעיות מסויימות באישיות.
טוב, אז זהו עדכון השבת, המובא ישירות מביתה של סיון, אי שם בפתח תקווה.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
