| |
בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים
It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead - Catch 22, Joseph Heller |
| 8/2003
לפעמים שנה עברית עוברת הרבה יותר לאט (מחר אזכרה לסבא)
לפני חודש, באופן מוטעה, אמא שלי חשבה שהולכת להיות בעוד כמה ימים האזכרה של סבא שלי.
הרי הוא נפטר ב-15 ביולי 2002, בדיוק יום לפני יום הולדתה של אחותי, דבר שהרס את החגיגות שתוכננו להתקיים בפארק הירקון (באופן סימבולי, מחר תתקיים האזכרה בעת חגיגות קצת שונות בפארק הירקון - מפגש ישראבלוג השני, הזכה לכינוי RELODEDת על שם סרט ההמשך לסרט ששמו בתרגום לעברית מטריצה).
אבל מה לעשות, השנה העבירות לא משחקת על פי הכללים של השנה הגריגורינית (ידועה גם גשנה הקלנדרית, השנה האזרחית השנה הנוצרית ועוד שלל שמות צבעוניים) והשנה, יצא שהשנה העברית קצת יותר ארוכה מאחותה הלועזית (שם נוסף לאותה גברת).
אז מחר, בשעה חמש ההלוויה של סבא שלי בבית העלמין בחיפה.
השעה חמש, נקבעה על ידי דודה שלי, שהחליטה לקבוע אותה בלי להתייעץ עם אף אחד, כך שכולנו נגיע, על אף שזו שעה שלא ממש נוחה לאף אחד מאיתנו, אבל מה לא עושים בשביל הסבא האהוב שהחליט לעזוב את עולם החיים לפני שנה בדיוק (תלוי כאמור איך סופרים).
באותה הזדמנות, אני אקפוץ להגיד "שלום" לאבא ואני מקווה שאני לא אשקח את המזלף על מנת להשקות את הקקטוסים שבטח כבר הספיקו לנבול מאז הושקו לאחרונה, אי שם לפני החורף האחרון...
המלצה קטנה : לא לעשות קבר שהוא גם עדנית, כי לא משנה באיזה תדירות פוקדים את הקבר בהתחלה, מתישהו מתפקחים ומבינים שמדובר בסתם גל אבנים חסר משמעות וסתם נוצרת ערוגה נבולה שלא ממש מפארת את כבוד המת...
וזהו, אני מקווה שיהיה בסדר.
ובעוד חודשיים, אם לא ימות באופןמפתיע מישהו נוסף מהמשפחה שלי (ויש כמה מועמדים פוטנציאלים לא רעים, בהם סבתא שלי בת 91, אחותו המבוגרת של סבא שלי [זה שמת צעיר שנה שעבר, והוא בן 89 בלבד] בת 95, ועוד כמה דודים אשר עישנו הרבה, אכלו הרבה מאכלים שמנים וסתם עוד כמה אנשים שלא פועלים על פי כללי הזהב לאריכות ימים), אז בעוד חודשיים, כפי שהתחלתי לכתוב לפני הסוגריים, אני אחגוג שנה ללא מוות במשפחה, שזה הישג מרשים לכל הדעות, לאור הסטטיסטיקה העגומה בין מותו של אביב בינואר 2002 למותה של סבתי בספטמבר אותה שנה.
וזהו לבינתיים, אני הולך לישון, שזה בסה"כ גם סוג של מוות, כפי שהגדירה זאת היהדות (ואני לא אשכח את ההצגה הסנסציונית שבן הדוד החוזר בתשובה שלי [שאיתו אגב דיברתי היום במקרה בטלפון] עשה כאשר הוא הדגים בגאווה כיצד הוא מברך את בורא עולם על שהוא מחזיר לו כל בוקר את הנשמה, שלא לדבר על כך שהוא מברך בקולי קולות כל פיסטוק שהוא מכניס לפה) וכפי שהגדיר זאת טוב יותר וויליאם שייקספיר, במונולוג המפורסם מתוך המחזה המלט - "להיות או להיות".
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
