היה זה הקורס השני, אולי השלישי שלקחתי במחשבה מדינית, עת המרצה, ד"ר גרזון, ניסה לסכם את תורתו של גאורג הגל בקצרה באמצעות שירה של ג'וני מיטשל (גם כוכבי מוזיקה פופולארית מן העבר מנפיקים לעיתים תובנות רבות משמעות).
כפי שינשופה של מינרווה, אלת החוכמה הרומית, פורש את כנפיו רק עם רדת החשיכה, כך אפשר להבין את החוויות אותן עברנו אך ורק לאחר שחווינו אותם.
אדם יכול לתפוש את פשר היותו ילד רק משחדל להיות ילד. את היותו חי רק על ערש דווי או מעט אחרי...
זהו התהליך הארוך והמייגע של לימוד תוך כדי התנסות שמביא אותנו להבין מה אנו בעצם חווים.
והנה, כמות היה שאול מתוך שירה של ג'וני מיטשל, "הדבר החם הבא" מזה מספר שנים הוא Cloud Computing, מחשוב עננים בלשון הנישאים מעם (למען ההגינות, התרגום לעברית לא רע ונוח בהרבה מאשר תעתוק "קלאוד קומפיוטינג").
הרעיון, על קצה המזלג, הוא שבמקום להשקיע בחומרה, תן לשרתים אי שם במקום אחר, לאגור את המידע עבורך. תן למחשב במקום אחר לערוך חישובים זוללי משאבים עבורך ולשלוח לך את התוצאות. מדוע להתווכח האם עדיפה תוכנה שנכתבה בקוד פתוח או בקוד סגור כשלא צריך תוכנה כלל, למעט אולי דפדפן?
"הענן הוא ירוק", כפי שקראתי לאחרונה. רצה הכותב לומר שחסכוני יותר לערוך מיקור חוץ לפעולות המחשוב שלך ולרכז אותן במקום אחד. במקום עשרה מחשבים שעובדים על עשרה אחוזים מהקיבולת שלהם, מחשב אחד יעבוד במאה אחוזים מיכולתו ולמען האמת בהרבה פחות, שכן המחשב ההוא אמור להיות חזק עשרות מונים.
אני מניח שזה נכון. פשוט יותר למשתמש הקצה לרכוש מחשב זול וחכסוני ואת פעולות החישוב עתירות המשאבים לערוך ב"ענן".
על פניו גם נדמה שגם משתלם מבחינה אנרגטית, בדומה לאפיית מאה ככרות לחם בו זמנית בתנור תעשייתי גדול מאשר אפיית מאה ככרות לחם במאה תנורים ביתיים.
(כמובן, יש החולקים על כך, אם בוחנים את כמות האנרגיה המושקעת במשלוח חבילות מידע ממחשב למחשב. אבל כמדומני, תמיד יקומו המפקפקים)
אולם המעבר הזה מהמקומי לגלובלי, מהמחשב לענן המחשוב מעורר בי תהיות. האם באמת כל מה שזול הוא בהכרח טוב יותר (התשובה - ודאי שלא. יסכים כל מי שקנה מוצרי Tesco)? עם כל יכולות האבטחה המתקדמות, אשר כפי הנראה לחברות המתפעלות שרתים בעננים יש סיכוי טוב להתמחות בהן מאשר רוב המשתמשים הביתיים או בעלי העסקי הקטנים והבינוניים (או הממשל האמריקני אם לשפוט על פי פרסומי ויקיליקס האחרונים), האם אין הוצאת כל המידע יקר הערך שברשותך לענן אינה שקולה לשימת כספך על קרן הצבי?
ובכן, אין מחלוקת שכך אנשים עושים. אני עוד זוכר את תיבת ההוטמייל הראשונה שאח שלי עזר לי ליצור, [email protected], אי שם באמצע שנות התשעים, עוד בטרם הוטמייל נרכשה על ידי מיקרוסופט. באותם ימים, לפי מיטב זכרוני, לא ממש היה לי שימוש של ממש בתיבת הדואר האלקטרוני. למעט אבי ואחי, לא ממש הכרתי אישית אנשים עם תיבת דואר אלקטרוני.
עד מהרה למדתי להשתמש בכלי הזה. זכור לי שהייתי שולח אימיילים למורה שלי לביולוגיה. יום אחד, כאשר ניתנה לנו האפשרות לבחור האם להציג את תוצאות מבחן הבגרות שלנו במעבדה על נייר מילימטרי או להשתתף בפיילוט על אקסל, אמרתי שאעדיף לעבוד על נייר מילימטרי. המורה, שלמה דיסקין, שאל למה אני לא רוצה להשתמש בגליון אלקטרוני, על אף שקלטתי את הפרנציפ חיש מהר והשבתי שאני טכנופוב. הוא צחק ואמר שעם כל הדואר שאני שולח לו הוא לא קונה את זה. נשארתי אגב עם הנייר המילימטרי, בעיקר משום שבאמת ובתמים העדפתי את העבודה עם הנייר הפיזי, הסרגל והעיפרון על פני המקלדת.
אופס, גלשתי (ואין כוונתי לגלישה באינטרנט). ובכן, הרעיון הוא שכבר לפני כחמש עשרה שנה, לי באופן אישי לא הייתה בעיה גדול לנהל את תעבורת המכתבים שלי על שרתים אי שם.
כמה שנים לאחר מכן כמה חברה קטנה שהתמחתה בחיפוש. היא הוקמה על ידי שני דוקטורים צעירים והצטיינה בדף חיפוש נקי. ודאי שמעתם עליה, גוגל.
יותר מאוחר החברה התפתחה לכדי תמנון חובק עולם, ידו בכל ויד כל בו. גוגל מציעה שלל שירותים, ויש האומרים שהיא הפכה לרשת מסעדות ופארקי שעשועים (או, על הסרטון הזה יש הרבה מה לומר. אולי בפעם אחרת).
בין שלל השירותים שגוגל מציעה, אפשר למצוא את תיבת ג'ימייל, אותה בדיחת אחד באפריל שהפכה לתיבת דואר עם נפח אכסון עצום, יחסית למתחרים בתקופת פתיחת השירות.
החידוש של גוגל בעת השקת השירות, מלבד גודל התיבה, היה הצגת פרסומות תלויות הקשר המשולבות במכתבים האלקטרוניים של המשתמשים. במילים אחרות, גוגל ביקשה בתמורה לשימוש בשירות הדואר שלה רשות לקרוא את הדואר של המשתמשים, על מנת "להבין" על מה הם קוראים ולהציג פרסומות מותאמות הקשר. זה עורר מעט הדים בשעתו, אך המדיניות הזו לא שונתה וגם כיום גוגל ממשיכה "לקרוא" את פרטי הדואר של משתמשיה, תוך הבטחה שלא ייעשה שימוש בקריאת התוכן מעבר להצגתן של פרסומות מותאמות אישית.
כמשתמש גוגל אני רוצה להאמין ולקוות שאלו הם פני הדברים, אך כוח משחית וגו'.
ואף על פי כן, מרבית תעבורת הדואר האלקטרוני האישית שלי מתבצעת דרך תיבת הג'ימייל שלי.
כמובן, העלאת מידע לרשת אינה מסתכמת בפרטי דואר אלקטרוני שבלאו הכי נשלח דרך הרשת ועשויים להיות מיורטים ונקראים בכל שלב מרגע המשלוח ועד הגעתם ליעדם זמן קצרצר לאחר מכן.
מבחינה אישית, אני מעלה תמונות לרשת מזה כעשור. משפץ אותן, אם כי לעיתים רחוקות, גם אי שם בענן. גם זכיתי להעלות מאות דקות וידיאו. שלא לדבר על שירים שכתבתי ופרסמתי פה ושם. וכמובן, מה הוא בלוג אם לא שימת מידע אישי אי שם בענן?
כמובן, אפשר לעשות כאן את ההפרדה הברורה בין הפרטי לציבורי. קטעים שכתבתי בבלוג נוצרו מלכתחילה כזמינים לכל. כך גם מרבית יתר הסיביות שהעלתי לשרתים אי שם עלו לשם בידיעה (ואולי אף בתקווה) שיהיו נצפות על מסך אי שם במקום אחר.
אבל נדמה לי שאין עוררין שמדובר בשינוי עצום. הנגישות לאלבום התמונות הפרטי היא פתאום באופן פטנציאלי אינסופית.
תמונות שהעלית עם עצירים פלסטינים מהתקופה היפה בחייך בידיעה שרק את וכמה מכרים קרובים יוכלו לראות מוצאות עצמן פורסות כנפיים.
במקרים מסויימים, כמו שזה שקישרתי אך לפני שורה, המפגש עם העולם החיצון עשוי לעשות טוב בחשיפת עוולות לעיני הציבור. אולם במקרים רבים מדובר באי נעימות מיותרת. כבר יצא לי לקרוא על בני נוער שבחרו לשים קץ לחייהם הקצרים בעקבות אאוטינג שלא היה עולה על הדעת כמה שנים לפני כן (כמובן, לחץ חברתי הוא עתיק כחברה עצמה, אבל מעולם לא היה "כל העולם" נגדנו).
בשנתיים האחרונות יוצא לחוות על בסיס יום יומי כיצד חברות רבות שמות מבטחן בענן. אולי זה המקום לחצי גילוי נאות, אני מנוע, בעיקר מטעמי בחירה אישית, להתייחס לנושא באופן ספציפי. אני חושב שהאנשים עימם יוצא לי לעבוד עושים עבודה נפלאה, איש-איש בתחומו הוא.
כמובן, כפי שכבר כתבתי לעיל, קשה להתווכח עם זה שזה קורה. חברות רבות בוחרות לנהל את המידע שלהן על שרתי חברות אחרות.
גם כאן אין מדובר בעניין חדש לחלוטין. חברה שבחרה ביישומי אופיס של מיקרוסופט בעבר פתחה, במודע או שלא, דלת אחורית או למצער לא נעלה את אותה דלת או לא מגנה אות כראוי.
שוב, העניין הוא העוצמה, הכמות והתדירות.
והנה, אנו מסיימים עם שירה של ג'וני מיטשל ודבריו של הגל.
נוכל לדעת את פשרם של דברים רק בדיעבד. ואף על פי כן, תמיד טוב עצור ולנסות לחשוב על התוצאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
