בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ביום חמישי האחרון הלכנו בטקה ואנוכי לספריית צ'סטר ביטי, המוזיאון הטוב באירופה לשנת 2002, כדי להתרשם מתערוכת ה-Shahnama (שאהנאמה שמציגה החל מה-17 בנובמבר אשתקד עד ה-4 באפריל 2011. אם אתם מתגוררים בדבלין או מבקרים בדבלין, מומלץ בחום), ספר המלכים הפרסי שצ'סטר ביטי אסף עותקים רבים ומרהיבים ממנו בראשית המאה העשרים.

הספר שנכתב לפני כאלף שנה (בקנה המידה של חיי הספר, העותקים המוצגים בתערוכה די חדשים, מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-20) מגולל את תולדות מלכי (שאה) איראן (פרס) מהימים המיתולוגים בהם לזמן לא הייתה משמעות, דרך דמויות היסטוריות מפורסמות כגון איסקאנדר, הוא אלכסנדר הגדול (שעל אף היותו ממקדוניה נחשב פרסי) עד הכיבוש האסלאמי באמצע המאה השביעית.

הסימורג (Simurgh), היצור המיתולוגי המעופף שעל מנת להיכנס לפנתיאון הפרסי נדמה שחובה לערוף את ראשו, שזור כחוט השני לאורך התערוכה. מרתק לראות כיצד יצור טווסי בעל נוצות בשלל צבעים מרהיבים בגרסאות הפרסיות לעלילה הופך לתרנגול גדול בעותק שנוצרו בהודו.

האכזריות שבחלק מהאיורים, ראשים ערופים, אברי גוף מדממים וכיוצא באלה הם מוטיב החוזר על עצמו בעלילות המלחמות והמאבקים של מלכי פרס.

לאחרונה עיינתי מעט שוב במיטב הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית. גם שם, הגיבורים ההורגים אחד בשני ובעיקר ביצורים דמיוניים הם חלק בלתי נפרד המסכת. אם להתחבט בשאלה שהעלה אריק הובסבאום, האם ההיסטוריה מתקדמת (לשיטתו בהחלט), הרי שלפחות בגלגול הסיפורים והמעשיות, נדמה שהסיפורים הופכים פחות אכזריים. סיפורי האחים גרים למשל, אכזריים למדי במקור, היום יכולים להיות מושמעים לכל עולל רך בשנים.

הסיפורים על באבה יאגה, סבתא יאגה, אוכלת אצבעות הילדים, שסיפרה לי סבתי שגדלה בפולין עדיין חרוטים בזכרוני מהימים בהם אכלתי מרק בביתה.

אם נחזור מערבות פולנייה לשאהנאמה של איראן, הסיפור שאהבתי ביותר הוא סיפורו של המלך החמדן קאי קאבוס (Kay Kavus) שכמו איקארוס לפניו (או אחריו, אני לא בטוח מי קדם למי בכרונולוגיה המדומיינת, בכל אופן, הסיפור של איקארוס נכתב לפני השאהנאמה) רצה לעוף.

בניגוד לאיקארוס המכונף, קשר קאי קאבוס ארבעה עיטים לכס מלכותו. מעל ראשם, קשר פיסות בשר. העיטים שהמורעבים ניסו לנגוס בבשר שהיה מעבר להישג כנפם. וכך, נופפו בכל מרצם עד אשר הכס ועליו קאי עלה לאוויר.

העיטים משכו את קאי קאבוס עד סין הרחוקה ולכשהתעייפו נחתו בלב יער מעבר להישג ידם של אנשי השאה. וכך המלך שרצה להערים על כולם מצא עצמו גלמוד בלב שטח זר.

בסופו של דבר, כיאה לאגדה, למלך שלום לאחר שנמצא על ידי אנשיו.

עוד סצנה שאיורה מרשים ביותר היא תאמוראס מביס את השדים (Tahmuras Defeats the Divs גרסה אחת אפשר למצוא כאן). הציורים, עשירים בצבעים ובפרטים ההופכים את הדפים עליהם צויירו לעמידים במבחן הזמן. השדים מעשי ידי אומן, כל אחד בגוון אחר. השריון והקסדות של הלוחמים מוזהבים ונוצצים כאילו נלקחו מיום הקרב עצמו.

כה עשירה היא התרבות האיראנית בימים שקדמו לאסלאם. הספר, שנכתב כשלוש מאות שנה לאחר שהאסלאם השתרש באיראן הוא אמנם לא מסמך היסטורי מהימן, אך בהחלט לא סיפור מתחנף לדת הרווחת בעת ובאזור ש בו נכתב.

גם אלף וארבע מאות השנים שעברו על איראן מאז שהאסלאם הגיע לטריטוריה עשירות בצורה בלתי רגילה.

אמנים - דוגמת הבחור הזה שכבר מזמן לא עדכן את הפורטפוליו או אחמד חאטירי שבכל פעם שאני מתבונן בתמונותיו מאיראן (אחמד הוא מגורגאן אשר באיראן) אני מתמלא צער שאינני יכול, לפחות בשלב הזה של חיי, לבקר באיראן על שלל מסגדי המהממים - נמצאים שם לרוב

כמה חבל שכאשר תנסו למצוא מידע על איראן בעיתונות הישראלית, כפי הנראה תוכלו למצוא רק מידע על טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח, תוכנית גרעין שעומדת להיות מבצעית אוטוטו כבר למעלה מעשרים שנה (2015 היא הערכתו האחרונה של דגן ואם להתחשב בהיסטוריה של קומפלקס הנשק האיראני מדובר בהערכה אופטימית מנקודת מבט איראנית) ותעמולה אנטי אסלאמית המשחירה את פני השלטון במדינה (ולא, אינני אוהד גדול של רפובליקות אסלאמיות בכלל וזו באיראן בפרט).

היסטוריה ארוכה, תרבות עשירה, מרקם חברתי מרתק, מעשי אומנות ואמנות הרי לא מעניינים איש.

הגן ליד ספריית צ'סטר ביטי

בתוך ספריית צ'סטר ביטי