בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

במאמרו "ישראלים חסרי שורשים" מה-22 בפברואר, מלין ארנס כי מצדדי פתרון "שתי המדינות", הדורשים נסיגה לקווי שביתת הנשק ב-1949, שכחו את בסיס הציונות לפיו ישראל קמה בשל הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל. ארנס מביא ניתוח היסטורי נכון לפיו אין קדושה בקו הירוק שהוא בעיקרו תוצאה של עצירת הכוחות בעת שביתת הנשק ב-1948, אולם הוא שוגה בהתעלמותו מההשלכות על ההווה והעתיד.

אמת, הקו הירוק יכול היה להיות שונה. אולם ההישענות עליו אינה משאלת לב של "לא ציונים" או "פוסט-ציונים", אלא עניין בעדיפות ישראלית עליונה.
גבולות ישראל בתום מלחמת העצמאות התקבעו כגבולות הלגיטימיים של ישראל בקהילייה הבינלאומית במרוצת הזמן. לא בכדי גבולות ה-4 ביוני 1967 הם נקודות המוצא בכל משא ומתן.

לשיטתו של ארנס, דין מצדה כדין מערת המכפלה, שכן זו יד המקרה כי האתר הראשון נפל בתוך גבולות הקו הירוק בעוד האחר לא. לכן, לגיטימי להחזיק גם במערת המכפלה ולשלוח את תלמידי ישראל לביקור במקום כפי שהם זוכים לסיור מורשת במצדה.

אולם גישתו של ארנס לא משרתת את מי שרואים עצמם ציונים, אלא דווקא את האנטי-ציונים. למטבע אי ההכרה בגבולות שני צדדים. אם לישראל מותר להתעלם מהגבולות שנקבעו לפני כששים שנה, כיצד ניתן לדרוש מהצד הפלשתיני להכיר בגבולות אלו? אם לקווים אלו אין משמעות, הרי זכות השיבה לכל מקום בישראל היא לגיטימית. מדוע בית לחם שייכת לפלשתין בעוד נצרת לישראל?

גישתו של ארנס, מעבר להנצחת הסכסוך לעוד מספר דורות, ממוטטת את בסיס הלגיטימציה של ישראל. היא השורשים המתייבשים, של ישראל ששכחה את בסיסה כמדינה דמוקרטית הפועלת בשיתוף הקהילייה הבינלאומית ובמיוחד בשכנות טובה עם האומות והאנשים הסובבים אותה.

הדרישה לריבונות באתרי אבות ואמהות מיותרת. ישראל לא סיפחה את השטחים הללו ב-44 השנים האחרונות בהן הייתה לה הזדמנות לעשות כן. גם ממשלות בהן ארנס ישב נמנעו מלעשות כן. זאת ועוד, אם מתקיים דיון האם לשלוח תלמידים ישראלים לחברון או לאו, הרי לריבונות תפקיד זניח. ספק אם יש אדם שיציע לספח את קרקוב רבתי, רק משום שחשוב שתלמידים ישראלים יבקרו באושוויץ. היעד צריך להיות מציאת דרכים להבטחת שיתוף פעולה אזורי בין ישראל לשכנותיה בדומה לזה הקיים למשל באירופה, שם סכסוכים טריטוריאלים, לאומיים ואתניים הופכים לא רלוונטיים (אם מספר הסתייגויות).