בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

על פי הכתבה הזו מלפני ימים ספורים מאת ברק רביד בהארץ: "ישראל מאיימת: נפעל באופן חד-צדדי אם תכירו בפלסטין".

בקצרה, ישראל מנסה להתנהג כילד הולנדי שתוקע אצבע בסכר שנפרץ ולעצור את שטף ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית שבדרך.

מעבר לכל מה שאפשר לכתוב על ישראל הנרקבת מאז סוף שנות השישים של המאה הקודמת, לי דווקא זכור שבפעם האחרונה שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על הכרה במדינה פלסטינית, בגבולות רחבים יותר, ב-29 (כ"ט) בנובמבר 1947, היהודים באזור, ישראלים לעתיד, יצאו בריקודים.

האירוניה. הכוח משכר ומביא לשינוי עמדה, אני מניח.

ישראלים פוצחים בריקודי הורה (מקור)

בכל אופן, חוסר הראייה ההיסטורית בישראל משווע. יש בה משהו טראגי בכך שבני מהגרים בני דת אחת מתיישבים לצד ילידים ומנשלים אותם מאדמתם בשל אותה זכות אבות היסטורית (אגב תוך כדי עלעול בקטע הזה של גורביץ הגעתי לקטע הזה, "זעקי ארץ אהובה" המתאר את הרשעות החוקית שבגזלת אדמות ערבים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שנכתב ב-1953 על ידי עזריאל קרליבך, עורך מעריב הראשון בתקופה שמעריב עוד היה עיתון ראוי לקריאה. אלו היו ימים בהם הרמטכ"ל משה דיין יכול היה לשאת נאום גלוי לב שכזה, בו הוא מבין את השנאה של היושבים במחנות הפליטים בעזה אשר מנושלים לנגד עיניהם, על קברו של רועי רוטברג). אך בנוסף גם אם התעלמנו מהעוולות היומיומיות משני צידי הקו הירוק ונקבל את זה שזכותם של יהודים לעשות ככל העולה על רוחם לשכניהם, אנו עדיין נשארים עם כרסום עצמי, מנגנון השמדה עצמית מזדחל של מדינה עם נטיות התאבדותיות.

כיצד יכולים אנשים כה רבים להשלות עצמם ששליטה על שטחים לא להם (שלא לדבר על אנשים העויינים אותם עקב כך) מעניקה להם ביטחון?

לא צריך הבהרות מצד מזכ"ל האו"ם באן קי מון כי הכיבוש הישראלי רע והבנייה בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי טהסכמים עליהם חתמה ישראל.

וזה לא שאם ישראל תיסוג מחר, יהפוך נמר חברבורותיו ויאהבו כולם את העם היושב בציון. אבל בהחלט תירוץ הכיבוש הציוני שאויבים אמיתיים שמועלים לדרגת צוררים ב"מציאות המתוגברת" של מכונת התעמולה הישראלית ייחלש. הכיבוש הישראלי מעניק רוח גבית לשונאי ישראל מטעמי שנאת ישראל גרידא. זולת גרעין קשה שוודאי היה שונא את ישראל בכל מקרה, רק משום שאנשים על פי רוב חייבים לשנוא מישהו או משהו, הכיבוש גורר אחריו ביקורת לגיטימית של אנשים שמבינים שיש משהו פסול בשלילת זכויות מאנשים באופן שרירותי (וזה מה שקורה בשטחים ובצורה פחותה בתוך ישראל הנחשבת לגיטימית בעיני רוב מדינות העולם). ומדוע לתת לארגונים כגון החמאס, חיזבאללה וחבריהם את הפריווליגיה לעמוד בצד הצודק שמתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים במקום להותיר להם את המקום לו הם ראויים בין הכוחות החשוכים שאיש לא יצטער אם ייפלו?

אז נכון, הכרה במדינה פלסטינית לא תפתור בהכרח ירי טילים לעבר ישובים בדרום וסכנות אחרות. אבל היא תותיר ישראל חזקה בהרבה.

נכון, נסיגה מהגדה המערבית הכבושה ופינוי המתיישבים הלא חוקיים משם אינה פתרון לגזל שנערך לפני כן בתחומי הקו הירוק, אך נדמה שהגבולות של ישראל במשך מעט פחות מ-19 שנותיה הראשונות עד ה-4 ביוני 1967 (מעט פחות הואיל והגבולות הוכרו למעשה בהסכמי שביתת הנשק של 1949) הוכרו כלגיטימיים בעיני יתק הקהילייה הבינלאומית.

לכן, אם בריאל-פוליטיק אתם חפצים, גבולות ברי הגנה אתם רוצים, הגנו על הגבולות המוכרים על ידי יתר העולם, לא כאלו שיאפשרו את חלום הלבנסראום הרטוב.

זה משתלם ביטחונית, פוליטית (פוליטיקה בינלאומית. ברמה הלאומית או הלאומנית, נדמה שדווקא ההמון המשולהב מעדיף לעצום עיניים ולהצדיק עצמו בכל מחיר) וכלכלית.

אך מה הועילו חכמים בתקנתם? מה טעם בכתיבת דברים אלו פה?

את המשוכנעים ודאי אין צורך לשכנע. את קשיי העורף מעוררי הרחמים שמעדיפים לחשוב שהם חלק מקבוצה מובחרת רק בזכות היותם הם עצמם (ואלה הם רוב רובם המכריע של האנשים. הרי מי לא יעדיף לראות עצמו כחלק מקבוצה מובחרת או נבחרת ולא כחסר מזל שבא לאוויר העולם בחור סרוח?) לא אשכנע גם כן.

אינני עוסק כמובן בהצלת נפשות. צדיקים, אמיתיים ומדומים קיימים למכביר. אך כנאמר, "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

אם הארתי את עיניו או עיניה של אדם אחד, היה שווה לשבת ולהקליד את הדברים האלו.

אלעד

מסגד נטוש בגולן, ספטמבר 2010