בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

שלשום

האביב הגיע לפני כחודש ובכל יום העצים והפרחים מחליפים חליפה. אני אוהב את האביב, אחת העונות החביבות עלי יחד עם החורף, הקיץ והסתיו. אם אתם סופרים את שלהי דקייטא, אתם מוזמנים לצרף גם אותם לרשימת העונות החביבות עלי.

על אף שכל מי שביקר בחנות מזכרות באירלנד ודאי הבחין בחולצה עם עונות השנה באירלנד, בכולן כבשה אוחזת מטריה תחת ענן המוריד גשם ומי שהתגורר באירלנד במשך תקופה ודאי שמע את המשפט כי באפשר לדעת שהקיץ הגיע באירלנד משום שהגשם מתחמם מעט, מילדותי זכור לי שהאביב הוא עונת מעבר וככזו מזג האוויר נתון לשינויים.

הימים האחרונים היו יפים למדי. השמש זרחה מעל במשך רוב הזמן. הטמפרטורה גירדה את ה-20 מהכיוון הנכון (כמדומני הגענו ל-17, אם כי בוולנטיה שבמערב נרשמו 21 מעלות).

אך אף על פי כן, שלשום, כאשר יצאתי את הבית, בסביבות השעה שבע, השמש רק זרחה והטמפרטורה התרוממה מעלות ספורות מעל האפס. ניכר בטל שהוא בתהליך קפיאה או הפשרה. מזג האוויר היה בהיר ונאה.

בעודי ורכב לקנילוורט' (Kenilworth, מעט קשה לתעתק לעברית) הבחנתי בערפל כבד שהתעבה לו. הראות לא איפשרה לראות מאה מטרים קדימה.

כך זה נראה למשל בכנסיית Our Lady of the Rosay ב-Harold's Cross:

חורף משתהה בדבלין

כאשר חציתי את התעלה הגדולה, ה-Grand Canal, הערפל התפוגג והשמש זרחה בהמשך היום. בכרייסטצ'רץ' (ChristchurchCathedral), במרחק שניים או שלושה קילומטרים משם צילמתי את התמונה הבאה:

האביב הגיע כעשר דקות אחר כך

שתי עונות בעשר דקות...

תמול

אתמול, כבר סוף שבוע, התחיל ברכיבה מהירה למדי של בטקה ושלי לכיכר מריון (Merrion Square), מקום הולדתו של אוסקר ויילד בעבר וליבה הג'ורג'יאני של דבלין בהווה. הסיבה לבהילות, השבוע נערכו רק שני סיורים בבנייני הממשלה, Government Buildings שבניגוד לקריית הממשלה הירושלמית המורכבת בעיקר מאוסף תיבות, סליחה בניינים קובייתיים, נבנו בראשית המאה העשרים על פי מיטב הארכיטקטורה הבריטית של אותם ימים ולכן מרכז הקומפלקס נראה כך (לסרטון קצרצר שמראה את כל החזית של המבנה לחצו כאן):

בתוך הגמלון (המשולש) מופיע העתק של האדם החושב של אוגוסט רודן (Auguste Rodin), כיאה למקום שנבנה בסמוך לקולג' המלכותי למדעים. שני הפסלים לצדי הדלתות, גם הם של מדענים אירים בעלי שיעור קומה. בצדה הימני של התמונה רוברט בוייל ולהסבר על הדמות בצד שמאל לא הקשבתי, כך שלמרבה הצער אינני יכול להאיר מי הדמות.

בפנים, שטיח אדום מחליף צבעים בהדרגה והופך צהוב אפרפר ככל שמתקדמים בגרם המדרגות עד שהאדום נעלם לחלוטין כאשר המרבד נפגש עם הויטראז' הצבעוני ושוב, הואיל ואינני מעביר את הסיור בעצמי, שמו של האומן האירי הנודע שיצר את הזכוכית פרח מזכרוני.

משם הובלנו, במסדרנות עטורי אומנות אירית ומתנות שראשי ממשלה קודמים קיבלו, ללשכתו של התישק, Taoiseach, ראש הממשלה האירי. בימים אלו מדובר באנדה קני שהחליף לפני כחודש את בריאן קאוון.

על דלת החדר הפשוטה מופיעות שתי מילים בלבד. Private ותרגומה לאירית, PRÍOBHÁIDEACHA, בדומה ליתר החדרים באותו מסדרון. שום אזהרה שאתם עומדים להיכנס לחדרו של מי שמוביל את אירלנד.

הלשכה, קירות מחופים עץ, מקושטת בפשטות. דיוקנאות וציורי נוף אירי שהושאלו מהגלריה הלאומית הסמוכה (ממנה מתחיל הסיור, מידי שבת ב-10 וחצי ומספר פעמים לאחר מכן עד השעה שתיים וחצי לכל המאוחר).

מאחורי הכיסא של המנהיג שני דגלים, הטריקולור האירי ודגל הכוכבים של האיחוד.

על השולחן, שני מסכים. אחד, כך הוסבר לנו, משמש לעבודתו השוטפת של ראש הממשלה בעוד השני מנטר את מה שקורה בדל, הפרלמנט האירי, כך שראש הממשלה יכול לרוץ חיש מהר להצבעות הרות גורל דרך מעבר מבנייני הממשלה לליינסטר האוס, מושב הפרלמנט ברחוב הסמוך.

מה שמשך את תשומת לבי מעבר לפשטות של החדר היה מכשיר הטלפון הבהיר והמסורבל על שולחן העץ יחד עם תקעי חשמל מפלסטיק הבולטים לעין מאחור. עיצוב שכולו אומר פשטות, שלא לומר זול.

זכיתי לראות לשכות שרד משוכללות בהרבה. טלפונים מתוחכמים לא עולים הרבה בימינו ואפילו הטלפון המסורבל במשרדי שתמיד נראה לי מיושן להחריד עולה בקנה אחד עם זה שבלשכת התישק.

זה לא שאני סבור שבזבוז כספי משלם המיסים, במיוחד כשאני נמנה עמם, הוא עניין של מה בכך וממשלות צריכות להוציא כספים על גאדג'טים מנקרי עיניים. נהפוך הוא, If it ain't broken, don't fix it... וכי מה הטעם להחליף את הטלפון היום כאשר מחר יבוא מכשיר אחר?

אולם החיים במדינה ניטראלית שהשימוש בצבאה הוא בעיקר למשימות שמירת שלום מוביל לכך שראש המדינה לא מצויד כדי לנהל מלחמה בכל שעה נתונה.

לפני הביקור, דמיינתי לי משהו כמו חדר הישיבות הזה בבית הלבן.

במהלך הביקור גיליתי שהמציאות מרשימה פחות.

אגב, בהמשך הסיור, בחדרי הקבינט, כל שר או שרה זוכה לצג משלו או שלה בו הוא יכול או היא יכולה לעקוב אחר הנתונים הזורמים במהלך הישיבה.

הסיור אורך כחצי שעה או ארבעים דקות.

בהמשך עברנו בגרפטון. הנה לוק סלוט, בחור צעיר ומוכשר מנגן בפסנתר ברחוב. אתם מומזנים לקנות מנעימותיו דרך האתר שלו.

הנה זוג ספרדי, הוא והוא, חוגגים את מסיבת הרווקים שלהם בחוצות דבלין, מרקדים עם קשיש אירי הרוקד בדרך כלל לצלילי מוזיקה קלטית. את מעט הכסף שאספו בכובעם העניקו לקשיש שהיה שמח בחלקו.

יותר מאוחר, מותשים מהסיור ויתר הפעילויות בעיר, בעודנו הולכים באקסצ'קר סטריט מקבץ נדבות צעיר שאל את בטקה ואותי האם יש לנו מעט מרשרשים לתרום לו. השבנו שלא. בעודנו מתרחקים, הוא חייך ואמר:

Cheer up, it's a lovely day...

למען האמת, מצב רוחנו, לפחות מצב רוחי היה די מרומם. פשוט באמת היינו עייפים. אך תמיד מרומם את הרוח לדעת שאתה חי במקום בו אפילו דרי הרחוב שרובצים בתוך שק שינה ברחוב ינסו לעודד אותך...

יותר מאוחר, בדרכנו חזרה לאופניים, עצרנו בחנות הספרים Cathach Books. הם אמנם מתמחים ביצירה אירית מהמאה העשרים, אך הספר שלקחתי ליד היה סקירה גיאוגרפית של דבלין שהודפס ב-1801.

יש משהו מרגש בפתיחת הכריכה היפהפיה של ספרים ישנים. דפים בהם קראו לראשונה עיניים שנעצמו לעולם לפני למעלה ממאה שנה.

מי יודע כמה אנשים אחזו בספר לפני כן. ודאי לא הרבה, כי הרי כמה אנשים באמת מתעניינים בנושא וגם היו נגישים לספר?

הדפדוף בדפים המצהיבים מנייר שכמותו לא עושים עוד הוא פשוט מרגש.

לחשוב שכשעתיים או שלוש לפני כן אחזתי באייפד 2 קר בחנות של אפל מעבירה  בי צמרמורת.

אם יימצא בעוד 210 שנה מכשיר אייפד 2 שעובד, ודאי האוחזים בו יתפעלו מהטכנולוגיה הלא עדכנית בעליל.

אך הדיגטאליות הזו, בה כל עותק של ספר אמור להיות זהה לכל האחרים, אלא אם הקובץ נהרס ואז הוא לא קריא, תעלים את החוויה של עלעול בספרים ישנים. האבק שהופך את הקורא ישנוני, הכתמים וסימני הזמן שמכים בכל ספר בצורה שונה, ודאי לא יהיו עוד.

ספרים עתיקים ודאי לא יעלמו לחלוטין. אך הם יהפכו לנחלת מעטים, בדומה לאינקנבולות או ספרים שנכתבו בכתב יד.

יכולתי להמשיך ולכתוב עוד ועוד על הסיפורים הקטנים שהופכים כל יום בדבלין לחוויה מרתקת. ג'יימס ג'וייס עשה זאת טוב יותר ביוליסס, גם אם חלפו למעלה ממאה שנה מאותו יום ב-1904 בו מתרחשת העלילה.

לכן אעצור כאן.

אלעד