בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

תודות ל"צועד בנעליו" שכתב את הקטע הזה (מומלץ), הגעתי לכתבה הבאה בערוץ 10 הישראלי:

בקצרה, הכניסה לחלק מטקסי יום הזיכרון (שמצויין, שלא לומר "נחגג" בקרוב) תעלה השנה כסף (בין 10 ל-20 אירו)."יש פעם ראשונה לכל דבר". למרבה המזל, "אם אתם במשפחות שכולות אז יכול להיות שאתם זכאים לאיזושהי הנחה, או אני לא יודעת מה". מעודד משהו.

אני מניח שהכתבה לא נועדה לאלו שפוקדים את הטקסים הללו, הם ודאי כבר יודעים על כך. מדובר בכתבה עבור אנשים שבחרו לנתק עצמם הקונסנסוס הישראלי ורק מחפשים אישוש למה שהם כבר יודעים. הואיל והם לא צופים בערוצי טלוויזיה ישראלים בכלל ובערוץ 10 בפרט, יש מעט אירוניה בכך ושוב תודה לצועד...

כמובן, למוות מאז ומעולם היה מחיר. תשאלו כל סוכן ביטוח מתחיל המנסה לחשב את גובה הפרמייה על ביטוח החיים שהוא מנסה למכור לכם.

גם אלו שתפקידם הוא טיפול במוות וזיכרון (שעל פי רוב הם לקחו על עצמם, כפי הנראה בשל הידיעה שיש מי שיסכימו לשלם, לא מעט, עבור שירות מקברי), מאז ומעולם דרשו סכום לא מבוטל. הנה למשל דברים שכתבתי ב-2002 על הסיפור של עם חברה קדישא. 2002 הייתה השנה בה איבדתי את אבי, סבי וסבתי. שנה מצערת לכל הדעות, אך לפחות בעסקי המוות מדובר היה בשנה ברוכה למדי.

במקרה של יום הזיכרון לחלחל"צ (ונפגעי פעולות איבה כמדומני), השאלה המתבקשת היא מדוע החליטו לגבות תשלום רק כעת, אחרי כמעט שלושה עשורים של הפרטה. בניגוד ליום השואה, הרי לא היו צרכים להמתין למותם של ניצולים וקרובים ישירים של קורבנות על מנת לעשות בזיכרון ככל העולה על רוח העומדים בראש הממשלה. אחרי הכל, משפחות שכולות לא מתות, הן לכל היותר מתחלפות, על משקל האמרה הידועה...

אולם בניגוד לזיכרון האישי של המוות והמתים, בו הבחירה האם להוציא מאות ואלפי שקלים על בניית טאג' מהאל או להסתפק בשמירת כד אפר בסלון (בחירה שהופכת קשה ככל שהצגים השטוחים משתלטים על הנוף) נתונה בידי היחיד, בטקסי יום הזיכרון למיניהם הבחירה אינה מנת חלקו של היחיד.

מדובר בניסיון ממוסד ליצור זיכרון קולקטיבי מלאכותי. הרי ב"מותם ציוו לנו את החיים" ולכן חובה עלינו להוקירם.

אפילו אם הם כלל לא רצו בכך, מרגע שמתו, זיכרון חייהם הופקע מהם, מבני משפחתם וחבריהם לטובת מכונת תעמולה (בעיקר פנימית) משומנת.

כפי שכתב יהושע סובול על חנינא (מומלץ להאזין לשיר בגרסה של גידי גוב שלא מצאתי אונליין):

חנינא לא בחר את המצב

גם בסכסוך חנינא לא בחר

חנינא לא בחר את שדה הקרב

אשר ממנו חי הוא לא חזר

למעשה, ביום הזיכרון, מצופה ההמון להתאבל על אנשים שאת רובם ככולם לא הכיר אשר גוייסו בכוח (חלק, בלית ברירה הסכימו והתנדבו, אך ודאי היו מעדיפים להדיר עצמם מהתופת בנסיבות חיים אחרות) ונהרגו בסכסוך לא להם (למשל מהגרים שאך זה הגיעו לארץ ומיד נשלחו אל מותם בלטרון [קראו כאן על כ-150 עולים שנהרגו במבצע בן נון, 24 -25 במאי 1948] אבל באמת, לא חייבים להגר למקום כדי להיות קורבנות). אחרים מתו עבור אידיאלים שהאמינו בהם ומה בינם לבין ישראל 2011 וטקסי יום זיכרון בתשלום?

בסיפורם הטראגי של נרקומני השכול, בהתחלה הם הורגלו לקבל מנת הצער שלהם חינם אין כסף. מרגע שפיתחו תלות בשכול ללא יכולת של ממש להיגמל, החליט הבלדר לגבות תשלום בעבור כמה רגעים של אושר הנגרם מעצב.

אחרי הכל, המדינה לא צריכה לממן כל גחמה של ההמון. רוצה להוציא דרכון? זכותך, אך שלם כסף.

רוצה להיות ישראלי גאה ולזכור את הנופלים שחירפו נפשם עבורך? זכותך. שלם...

הואיל ויום העצמאות מגיע מיד לאחר יום הזיכרון, אפנה לדברים שכתבתי ב-2005 על חג השיעבוד.

תיהנו מהזיקוקים!